Tears of Angels דמעות של מלאכים

by Marc Gafni

The following article is part of a five-hundred page manuscript on tears as the path to liberation and enlightenment or, what has been called by one scholar, the experience of “Zohar,” living on the inside of God’s face in integrity, audacity, and dignity. I have rewritten―in my heart and by pen―this book over the last two years.

At this point, the book deserves a Hebrew translation. I am looking for a Hebrew translator and editor. If you are interested, please contact the website address.

-Marc Gafni

This article only appears in Hebrew.

דמעות של מלאכים

ההיסטוריון היווני תוסידידס כותב: “כאשר מילים מאבדות את משמעותן, התרבות קורסת”. במדינת ישראל המודרנית, המילים איבדו ממשמעותן בכל כך הרבה אופנים. על מנת להשיב את החיוניות והעומק של תמסורת הרוחנית שלנו, אנו צריכים להשיב את החשיבות של המילים המוכרות, אשר מרקמן ועוצמתן נשכחו זה מכבר. למעשה זה, של דרישה להשיב את הרוח, שיחתנו השבוע מכוונת.

הדוגמא הפשוטה למילים שאיבדו ממשמעותן אשר בה אתמקד מוכרת לכל; שלוש מילים – דמעות של מלאכים. כולנו מכירים את השיר. כולנו יכולים לזמזם אותו ורובנו יודעים את המילים. לעיתים הן מרגשות אותנו כאשר אנו שרים אותן, אך איננו יודעים מה בדיוק הן אומרות. הבה ננסה, בצעד של אומץ רוחני ותרבותי- להשיב את התורה המופלאה של דמעות המלאכים.

הפרק בפרשת שבוע זו המתאר את סיפור גניבת יעקב את ברכת אחיו עשו מאביו יצחק מתחיל בפסוק זה: “ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות.”

ע”פ המדרש, הסיבה שראייתו של יצחק הידרדרה, טמונה בנערותו, כאשר אביו ניסה להקריבו לאל; בעוד הוא שוכב על גבו, מביט בשמיים ומחכה שגרונו ישסף. “דמעות של מלאכים נקוו על פניו”. דמעות אלו של המלאכים הם שגרמו בזקנותו לראייתו הגרועה. תמונה ציורית ויפיפייה. אולם השאלה היא בעצם “למי אכפת? מה לכל הרוחות זה אומר לך? מדוע זה חיוני כל כך לדרך שבה אתה חי את חייך”.

דמעות של מלאכים

המשמעות העמוקה יותר של דמעות של מלאכים מתחילה להתבהר כאשר אנו מבינים שיצחק אינו בוכה במהלך כל חווית הטראומה שלו. מלאכים בוכים עבורנו כאשר אנו כבר לא מסוגלים לבכות את דמעותינו שלנו. כאשר הכאב הופך כה חד עד שאנו חוששים שאם נתיר לדמעותינו לזלוג, הן יטביעו אותנו, ואנו מונעים מעצמנו לבכות. אולם היקום דורש סוג מסוים של הכרה בכאב. הכאב לא יכול לעבור מבלי הכרה בו. לפיכך, המלאכים בוכים עבורנו. זו היא המשמעות הנסתרת והעמוקה של הדימוי- דמעות של מלאכים.

הטקסט הופך רב חשיבות משום שישנו קו מנחה מרכזי אשר מטופל במרומז ע”י הקריאה המדרשית של הסיפור. מתי חשוב לבכות את דמעות המלאכים שלי ומתי לשחררן ולהניח להן לדרכן? זו היא אולי השאלה החשובה ביותר לכל אדם שהיה בטיפול או אשר אפילו שקל לנקוט בסוג מסוים של עבודה פסיכולוגית. מתי חשוב ביותר לנבור בעבר; לפתוח את כל הטראומות המוקדמות; לבכות את הדמעות שלא בכית בעבר מעולם? או בניסוח קצת שונה, מתי זה חיוני להתחבר בעומק לדמעות המלאכים שלך ומתי עדיף פשוט להניח להן לעבור? מתי טיפול ותרפיה הינם תהליך מקודש ומתי הם רק אצטלה לאגואיזם אשר נותן לך לנבור בנושא האהוב עליך ביותר- אתה עצמך! המסר הנהדר של הטקסט; ישנם דברים שאתה יכול לעשות אף אם לא בכית את דמעות המלאכים שלך; יחד עם זאת, ישנם דברים אחרים חיוניים שאינך יכול לעשותם בצורה הנכונה עד שלא חזרת אחורה ועשית עבודה; עד שלא בכית את “דמעותיהם של המלאכים” שלך.

לפתוח את הבארות

יצחק עוזב את הר המוריה- המקום של טראומת ילדותו. דמעות המלאכים אצורות בלא- מודע של עיניו. הוא לא מסתכל אחורה. הטקסט המקראי מציין שאברהם שב הביתה לאחר סיום עקידת יצחק, אך אין שום אזכור של יצחק. לאן הוא הלך? כנראה הוא פנה לדרך עצמאית משלו בה הוא מחפש אחר גורלו הרחק הרחק מאביו. מיחד גיסא הוא מצליח. הוא נושא את רבקה לאשה, חובק שני ילדים- עשו ויעקב- ובונה עסק כלכלי מצליח. “ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדול מאד”, נאמר בטקסט המקראי.

אך עדיין, מתחת לפני השטח, לא הכל כשורה. הסיפור האב-טיפוסי מתאר את יצחק מנסה לנבור שנית בבארות שחפר אברהם אביו. זה בהחלט רומז על רבדים עמוקים ולא פתורים ביחסו לאביו. ללא חפירת עומקים אלו, שטף חייו של יצחק ילקה באופן מסוים. אולם הבארות הללו נסתמו בידי הפלשתים. משמעותה של המילה “פלשתים” הנה פלישה לשטח לא להם. ישנו משהו פולשני באביו ובמסורת אביו. כמה שלא יברח מפניו, צילו של אביו מרחף כעננה לצידו, פולש אל מציאות חייו. אולם אף בסיפור של הבארות הסתומים, על פניו נראה שיש ליצחק שליטה על המתרחש.

כל זה נכון עד שמגיעים לסיפור שהתחלנו בו בפרק כ”ז של ספר בראשית. “ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות.” כאן יצחק מתואר כזקן וחסר היכולת לראות. המשמעות של ליקוי הראיה כאן דומה למשמעותה לאורך כל ספר בראשית – תפישה מעורפלת. הוא אינו יכול לראות. ומה זה שהוא זקוק כה נואשות לראות?

ברכת הילדים

המשפט הפותח את הפרק ניסוב סביב נושא ברכת יצחק לילדיו. בסימבוליקה הספרותית של ספר בראשית, הענקת ברכה אומרת אהבה ותפישה.

להעניק ברכה זה לראות ולהבין את ילדי. זה לאהוב את ילדי, לא בדרך סטרילית וכללית, אלא מבפנים. אולם יצחק אינו מבין כלל את ילדיו. אהבה היא צורה של תפישה שלקויה אצל יצחק, ומשום כך, אהבתו גם לקויה. הוא נדרש לבחור מי מבין ילדיו יירש את ברכתו של אברהם. הוא בוחר בעשיו, אך המספר האלוהי של הסיפור מספר לנו שעשיו אינו הבחירה הנכונה. ללא ספק זה הוא הליקוי הגדול ביותר בראייה: לא להיות מסוגל לראות שאינך רואה. לא להיות מסוגל לראות את הקווים המטושטשים של תפישתך שלך; לחשוב שאתה רואה בבהירות בעוד שלמעשה כל הדימויים כבר מטושטשים. יצחק מקבל החלטות הרות גורל ,אשר יגדירו את אופי משפחתו לדורות, והחלטות הללו מבוססות על דימויים מטושטשים בו בזמן שהוא בטוח שהוא רואה בצלילות גמורה. מדוע?

המדרש מסביר דרך תובנה מבריקה ובלשון המעטה שיצחק אינו יכול לראות משום ש”לפני שנים רבות, דמעות של מלאכים נקוו בעיניו”. הוא עדיין לא הצליח להחלים מהכאב של טראומת נעוריו. הקשר הבלתי פתור שלו עם האבטיפוס של אביו הפטריארכאלי אברהם, לא נותן לו להיות אב ראוי לילדיו עם הראייה האוהבת הנדרשת כדי להעביר את הברכה לדור הבא.

האהבה היא סוג של תפישה. יצחק אינו יכול לראות- תפישתו מעורפלת. אפשר לעשות המון דברים בחיים גם כאשר יכולת תפישת האהבה שלנו לקויה. אנו יכולים להקים עסק, להיות שותפים לחיים עם מידה סבירה של הצלחה וגם לנווט את רוב חיינו בהצלחה,אולם, איננו יכולים להעניק ברכה לילדינו. לאהוב את ילדינו זה לרואת את טביעת נשמתם, לראות את ייחודים והדרם האינסופי, לא כאלו העשויים לגאול אותנו כי אם כאוצר מקודש שהופקד בידינו. כל עוד לא נהיה מוכנים לחזור לעבר ולבכות את דמעות המלאכים שלנו, לא נוכל לאהוב את ילדינו באמת.