Spiritual Authority
by Marc Gafni
Some words about my spiritual authority―which always derives from being the conscious author of my own story; authorship and authority are inextricable linked. Both words are connected to a sense of mastery. To live as a master is to have authority, which derives from being the author of my story. Any other life is the life of a slave or a victim.
This short essay was written some years back as the Introduction to my Hebrew Book, Vadai.
I have added a couple of sentences and taken out a couple of sentences which no longer seemed true.
מקור סמכות שני של ספר זה מיוצג בצורה הטובה ביותר בדמות המיוסרת ביותר במיתוס המקראי, איוב. איוב אומר לנו: “מבשרי אחזה אלוה.” (או כפי שניסח זאת מחדש המשורר בן המאה התשע-עשרה, ג’והן קיטס: “אין אני בטוח בדבר, לבד מקדושת נטיות הלב ואמיתותו של הדמיון.”) עבור הקורא המיסטי של המיתוס המקראי “לחזות את אלוהים” משמעו להבין את ההוויה, כי אלוהים וההוויה חד הם.מקובלים קוראים את דבריו של איוב כשהם מטעימים את צורן השייכות. “מבשרי” אומר לא רק צורתי הפיסית, אלא גם הגוף של חוויית חיי, נטיות לבי והדמיון שלי. מכאן שמשמעות הפסוק היא שאנו ניגשים אל אפוס ההוויה דרך הדרמה של הנפש. כל אחד מאיתנו יכול להגיע אל הנפש הכולית רק דרך נפשו שלו, כלומר דרך סיפורו הייחודי.
בתקופתנו המודרנית, אין הגות אמיתית יכולה להיות מנותקת מדמותו של ההוגה אותה. חלפו הימים שבהם השתחווינו לאליל האובייקטיביות – ההוגה חסר הפניות ונטול האינטרסים המתיימר לחשוף בדרך לוגית תמונת עולם מוחלטת. אמת רדיקלית ניתן למצוא, באורח פרדוקסלי, בסובייקטיביות רדיקלית – בקדושת נטיות הלב והאמת שבדמיון.
הרשו לי לספר מעט על עצמי, משום שאנו הולכים לבלות יחד בין דפים אלה זמן ממושך.
אני נחשב קצת לילד הרע. הוסמכתי כרב אורתודוקסי פעמיים. אני מעדיף להגדיר את עצמי כ”פוסט-כיתתי”, משום שלמדתי שאם אתה הולך למזג עולמות, אינך יכול להידחס אל תוך עולם אחד בלבד. אין לי זקן כמו לרבים מהאורתודוקסים, אבל אני נוהג לכסות את ראשי בכיפה, כאות כבוד לאלוהים. אני נוהג במכונית, מחליף סרטים בווידיאו, משתמש בטלפון נייד, אבל לא עושה דבר מאלה בשבת. אף שאחת מהנאותי הגדולות היא לחתן, עד לפני כמה שנים חייתי לבד. עזבתי את הבית בגיל שלוש-עשרה, נישאתי צעיר מאוד, ועברתי דרך הייסורים , לפני שהפגיש אותי היקום עם רעייתי, חיה. אני תלמיד ומורה של מסורת רוחנית, אב, בעל ובן אנוש מלא פגמים, אבל שמח, מלא תקווה ולהט. היתה לי הזכות ללמד אלפי אנשים; את כולם אני אוהב מאוד. יש לי תלמידים נפלאים המכבדים אותי בתואר רבי, מורה. הם חושבים שאני חכם, מבריק וחומל. בדרך כלל אני חושב שהם מטורפים שהם חושבים ככה, אף שלעתים אני קולט הבזק של מה שגרם להם לרדת מהפסים. אני מלא תודה להם על הכבוד.
נשאבתי לישראל לפני שש-עשרה שנה. עברתתי את שמי, ויניארז, למקביל העברי, גפני. נהייתי ישראלי נלהב, אף שנשארתי גם אמריקני גאה החוגג מדי שנה את חג ההודיה בביתו בישראל. יש החושבים שההיסטוריה האישית שלי הופכת אותי לבלתי מתאים לכהן כרב אורתודוקסי. אחרים טוענים שדווקא הניסיון שלי וכישורַי הם ההכשרה האולטימטיבית. אולי גם אלה וגם אלה צודקים. באשר לי, המאבק עם שגיאות העבר שלי רק העמיק את ידיעתי את אלוהים, כמו גם את אמונתי בו ובעצמי.
מה שאני יודע לבטח הוא זה: אינני יכול לחיות בלי האלוהים שלי ובלי אורח חיי האמוני, ואינני יכול להיות נאמן לעצמי ללא ההוראה. בסופו של יום טביעת נשמתי קוראת לי להיות רבי, לא משום שבחרתי בזה, אלא משום שזה בחר בי. ניסיתי לעזוב. ביליתי שלוש שנים בשיווק הייטק, מפיץ את המלה האחרונה של ממשקי התוכנה ואת האינטרנט שהשתלט על כל פיסת מחשב. אבל העבודה הזאת לא יכלה להשתוות עם ההשראה האינטלקטואלית והרוחנית, עם האקסטזה הטהורה של הבהלה ועם האינטימיות העמוקה עם אלוהים, שעטפו אותי בכל פעם שעליתי לקתדרה כדי ללמד. אני מניח שאני חש שנקראתי. בה בעת לעתים קרובות אני מרגיש כל כך לא כשיר, שאני נבוך למול ההשתקפות שלי במראה. אז הנה אני: רבי אורתודוקסי פוסט-כיתתי, עם יתרונות וחסרונות, המנסה להבין את העולם על ידי כך שאכיל את כל הפרדוקסים ואי האיזונים שלו כמו גם את אלה שלי
עם כל המטען הזה אני יוצא למסע של חיפוש משמעות. אני לא משתמש באופנוע. אני הולך למצוא את הזן שלי דרך סרַי. בשבילי לימוד הוא לא משהו אקדמי גרידא; זהו מסע בזמן, פולמוס ומעוף אל הכוכבים. רש”י, על מכתמיו המבריקים המתייחסים כמעט לכל עניין במקרא ובתלמוד, ממשיך לאתגר אותי. הרבי מאישביץ – המיסטיקן המהפכני בן המאה התשע-עשרה מפולין – אוחז בזרועי ולוחש באוזני. רבי נחמן מברסלב – מתייסר, שמח ומורה שנוי במחלוקת – מושיב אותי ומספר לי סיפור. והאר”י הקדוש פשוט ממסמר אותי בעיניו היוקדות וחודר לנשמתי. משה ויעקב מתרועעים עם בודהה והבודהיסאטוות. יונג פוגש את הבעל שם טוב על דרך כפרית מאובקת.לעתים אני חושב שאני לא באמת קורא את המיתוס המקראי – אני רואה אותו כסרט תלת ממדי. יותר מזה, אני הוא הסרט, משחק כל אחד מהתפקידים. בשבילי לימוד המקרא הוא לא טקס; זהו מסע אישי אל עולם של מורכבות, כאב, אהבה, בגידה ואפיונים לרוב של בני אנוש טיפוסיים. בני אנוש אלה אינם מושאי התבוננות, אלא מורי דרך חיים המזמינים אותנו לשיחה מלאת עניין.
המקובלים מלמדים שאחת הדרכים לשמוע את אמיתות קולך שלך היא להיכנס לשיחה עם מורי דרך. הדמויות מהמיתוס המקראי הן מורי דרך כאלה. אלה הם אנשים אמיתיים שחיו ואהבו, ובה בעת הם סמלים גדולים מהחיים לטוב ביותר – ולעתים לרע ביותר – שיכול להיות בנו. באמנות הייחודית של לימוד המיתוס המקראי אנו קולטים חכמה עתיקה דרך מנסרת הנשמות שלנו. אין אמיתותם של הסיפורים המיתיים יכולה לדחוק החוצה את הסיפורים שלנו או לשים לאַל את הביטוי המלא של טביעות נשמתנו הייחודיות. לחילופין, אנו מוזמנים להטמיע את חכמת הקדמונים במלות שירנו שלנו
