Passover and Victim Consciousness מהו הרעיון העצמתי ביותר שיש לחג הפסח לתרום לחברה המערבית המודרנית? זהו הנושא של הטור שלנו השבוע
מהו הרעיון העצמתי ביותר שיש לחג הפסח לתרום לחברה המערבית המודרנית? זהו הנושא של הטור שלנו השבוע.
שאלו מישהו – מדוע אתה עונה לטלפון? הוא בדרך כלל ישיב לך – משום שהוא צלצל. אולם זהו כבר סימן מקדים לתודעת הקורבן. מישהו שעונה לטלפון משום שהוא מצלצל הוא קורבן. צלצול הטלפון הוא גירוי. התגובה לצלצול נתונה לבחירת האדם. יתרה מכך – זהו בעצם מה שעושה אותנו אנושיים. אמא שואלת את בנה, “מדוע הכית את אחותך?” תגובתו הראשונה של הבן יכולה להיות ” משום שהיא צעקה עלי”. האם, בכדי לחנך את בנה, אמורה כעת להוכיח לבנה את תפישתו השגויה. “צעקותיה של אחותך עליך הן הגירוי. תגובתך לגירוי הייתה להכות, וזו בחירה שאתה אחראי לה.”
בחברה המערבית, תודעת הקורבן מערערת את הבסיס של חוק, פשע, שכר ועונש; ערעור אשר מחליש משמעותית את המרחב האלוהי וגורם לתרבויות לקרוס.
ניקח את מעשה הרצח כדוגמה. ישנה הבחנה יסודית בכל המערכות המשפטיות, מהתנכיות ועד למודרניות, בין רצח והריגה. לא כל הריגה נחשבת רצח. ואכן, התרגום של הדיבר השביעי כ”לא תהרוג” הוא שגוי. הדיבר אינו “לא תהרוג”, כי אם “לא תרצח”. הריגה ורצח אינם בהכרח זהים. כך, לדוגמה, אדם לא שפוי – איש אשר למשל שומע קולות האומרים לו להרוג – לא יכול להימצא אחראי לרצח. ואמנם ישנה גישה אצל משפטנים מסוימים המאפשרת שימוש בקו הגנה של “אי-שפיות זמנית” בצורה המערערת את כל האשיות של המושג “אחריות אישית”.
בעל מגלה שאשתו מזה שנים רבות בגדה בו בקביעות עם חברו הטוב ביותר ואז רוצח אותה ואת חברו באכזריות. הבעל הוא קורבן, זעמו אמיתי. וזה אינו מצדיק רצח. אף על פי כן, בהרבה הקשרים משפטיים מודרניים הבעל מצליח לצאת מזה עם שנה או שנתיים בכלא..
אחד המקרים המפורסמים ביותר של לצאת נקי מרצח הוא של האחים מננדז. הם תיכננו את רצח הוריהם- הפשע המושלם- במשך מספר חודשים. לבסוף כאשר הם נעצרים, הגנתם מבוססת על התעללותו לכאורה של אביהם. העורך דין המפורסם אלן דרשוביץ, בשחזורו את הסיפור, אומר שייתכן והם המציאו את קו ההגנה הזה. אך הבה נניח שאביהם באמת התעלל בהם. מדוע הם הרגו את אימם בזמן שהיא ישבה ואכלה תותים ומילאה את טפסי ההרשמה של בניה לקולג’? יתרה מכך – לאחר הכדור הראשון הם רדפו אחריה כשהיא כבר מדממת במורד המסדרון, ורוקנו לעברה עוד מספר כדורים.
העניין הוא שאפילו אם הייתה התעללות, רצח של הורים אינו התגובה היחידה להתעללות מהצד של ילדים בוגרים שעזבו את בית הוריהם. ובכל זאת, טענתם לחפותם בגלל שהיו קורבנות התקבלה במלוא כובד המשקל ע”י בית המשפט ורוב חלקי הציבור. האסטרטגיה הנפוצה בקו ההגנה של הקורבן היא להציב את הקורבן האמיתי – במקרה זה ההורים המתים- למשפט. החשיבה המרומזת פה אומרת – “זה הגיע לקורבן” – קו הגנה שאין לו תוקף חוקי או מוסרי משום שהוא מחליש באופן חריף את המרחב האלוהי שהחברה נשענת עליו. המיקרו והמקרו קשורים באופן אינטימי. ברגע שהזעם היוצא מקרבך ע”י הפיכתך לקורבן הופך לתירוץ קביל למעשי אלימות, מעגלי אלימות מחרידים יופיעו בעולם וחיש מהר יהרסו אותו. אם נחבר את סיפורם של האחים מננדז עם ספרה הידוע של אליס מילר “הדרמה של הילד המוכשר”, המצב נהיה מפחיד באמת. ספרה של מילר, שהיה רב מכר במשך כעשרים שנה, עסק בכך שלא רק האחים מננדז הם קורבנות של הוריהם, כי אם כל הילדים הם קורבנות של הוריהם. “ההדחקה של התעללות ברוטאלית הנחווית במהלך הילדות גורמת להרבה אנשים להרוס את חייהם ואת חייהם של אחרים”. אלה שלא עברו טיפול נפשי מכונן – ורובנו לא עברנו- הנם ע”פ מילר “קורבנות פגועים… של העבר… של הכלא הבלתי נראה והאכזרי של הילדות”. היא מדברת על “הייאוש של הילד שהתעללו בו”. “כל החוויות הטראומטיות של הילד נשארות כלואות בחשיכה”. בתיאורים אלה, מילר לא מתייחסת לקבוצה ספציפית של ילדים, אלא לכל הילדים. היא הצליחה בהפיכת כל בן אדם, בזכות היותו נולד וגדל, לקורבן. לפיכך, לגיטימי להסיק שכולנו רוצחים פוטנציאלים ואם אנו מבצעים רצח הורים, כולנו יכולים לטעון ל”התעללות ברוטאלית” – הגנתם של האחים מננדז.
כאשר בין לאדן שרף אלפי בני אדם תמימים במגדלי התאומים, הוא גם כן הונע ע”י הזעם הקדוש האישי שלו. כאשר טרוריסטים של הפת”ח מפוצצים אוטובוסים מלאים ילדים בישראל, הפרשנים של הCNN מסבירים שזאת ביטוי של הזעם הפלסטיני, והרוב המכריע של החברה הפלסטינית באמת רואה בזה ביטוי לגיטימי של אותו הזעם. ועוד יותר חמור – ישנם מנהיגים ישראליים הלכודים ב”חשיבה קרבנית” והם בעצם מסכימים עם פרשן הCNN. עבורם מנהיגים כאלו, ההקשר המוסרי אינו קיים. ההיסטוריה אינה קיימת. הכול הופך לביצה אחת גדולה של זעם. השוויון המוסרי שולט בכיפה ורוע נוראי משוחרר לעולם, והכול מתורץ בשם הקורבנות. הבסיס הרעיוני כאן הוא שהנצחת ההתעללות הינה התגובה היחידה האפשרית להתעללות וקורבנות. כמובן שתגובה כזו שגויה בתכלית. יש לאדם בחירה איך להגיב לגירוי. ישנן תגובות אחרות בנמצא. התגובה הנשגבת ביותר – והיא התגובה שהברית תובעת מאתנו – היא דרך האלכימיה, כלומר, להפוך את ה”עופרת” של התעללות וקורבנות למתכת זוהרת של חמלה ואהבה. “גרים הייתם בארץ מצרים”, נכתב בטקסט המקראי. לכן אל תלחץ את הגר. אל תיתן לעובדה שעברת התעללות להפוך אותך למתעלל. הפוך את הסבל שלך לחמלה. זו היא האלכימיה של הברית. זהו המסר רב-העוצמה והחיוני של תודעת הפסח.
