Integral Kabbalah Notes 5

**15.1.06
3 דברים מתוכננים להיום –

1. טקסט ‘ביאור הלכה’ סימן א’ ד”ה הוא (8)
2. ויגש אליו יהודה
3. סיום המקורות

טקסט ‘ביאור הלכה’ סימן א’ ד”ה הוא (8)

מהי תודעה של הארה?

הדמוקרטיזציה של ההארה – מונח שדיברנו עליו, שמשמעו, שאין רק כהן, אלא ‘ממלכת כהנים’. כהן בעולם הקדום תמיד ייצג אליטה, מואר. ובספר שמות התורה עושה מהפכה ומדברת על ממלכת כהנים, קרי, כל אחד ואחד מסוגל להגיע. וזו אבן היסוד של האישיבצר, למרות שרוב החוקרים החמיצו תפיסה זו שלו, הוא מאמין חד משמעית שכל אחד מסוגל להגיע לתודעת הארה, הוא קורא לזה ‘תודעת יהודה’ כאשר יהודה הוא מי שמרגיש זהות מוחלטת עם הרצון האלוהי ולכן תמיד יודע איך לנתב את חייו בעזרת הרצון הזה על ידי כניסה פנימה ועל ידי מעקב אחר ביטויי הרצון האלוהי על פי התורה. זה מאפשר לו לחדד את יכולות להגיע בצורה עצמאית לרצון האל. קרי, המצוות הן הדהרמה של החכמה העברית אך לא רק כמיצוי טוטאלי של רצון האל אלא גם כמנחים שלוחשים לו באוזן מהו הרצון האלוהי ברמה האישית. למשל בתפילה בלחש זה המקום שהאל לוחש לך באוזן את רצונו עבורך. זוהי ‘לחישה ד’אורייתא’ שבה רצון האל מתגלה אליי בצורה אישית, כך שאני עושה את התרגול הרוחני של מע’ המצוות וזה מה שמאפשר לי מדי פעם לחצות את הקו מעבר למצווה כדי לגעת ולקבל את הרצון האל עבורי באופן אישי, לגעת במצווה האישית שלי (הר’ מאישביץ קובע 5 כללים כדי להגדיר מי הגיע למקום הזה). בהקשר הזה נזכיר את ________ שדיבר על Cut flower ethics – שמשמעו, שהדורות הראשונים ישמרו על המסורת, אך בדור החמישי יחזרו בתשובה באופן פונדמנטליסטי, כי כבר אין קרקע, יש ניתוק וניכור. וצריך לחבר מחדש את הקשר לקרקע הפוריה והבריאה. והאתגר הכי מרכזי וחיוני כיום בעולם הוא לפתח רוחניות בריאה ומחייבת באופן שאינו קיצוני. אחרת נחזור אחורה באופן קיצוני ומסוכן.

כלומר, עליי להיות מחויב לפחות למשהו אחד בחכמה העברית שאליו אני מחויב, אז אני לא בסיפור. אם אין לי אלמנט של חובה, אני לא בסיפור. אם יש רק חובה, זה סיפור לא נכון. השאלה היא, איפה אני פוגש את המקום של ההתנגדות שלי. זה חלק מהתודעה המקראית הקבלית: לפגוש את האל בגוף שני, אחרת אין לי סיכוי להעביר זאת לדור הבא.

זהו טקסט שלא מגיע מהמיסטיקה אלא מההלכה, והוא תומך בתפיסה של הדמוקרטיזציה של ההארה. זהו טקסט שנכתב על ידי ישראל מאיר כגן, החפץ חיים, והוא מופיע בספר ‘ביאור הלכה’ , בהלכה הראשונה שמופיעה בשולחן ערוך. בשולחן ערוך יש את האמרות של ר’ יוסף קארו, שכתב את השולחן ערוך הספרדי. במקביל ר’ משה ישראליס כתב את השולחן ערוך האשכנזי. ובשלב מסוים החליטו לפרסם את השולחן ערוך כטקסט אחד. וכיום כך זה מופיע – דעה ספרדית ודעה אשכנזית, וההחלטה לפרסם זאת ביחד איפשרה מניעת פיצול קשה בתוך העם. זה היה הישג גדול. ולאחר כ- 400 שנה מופיע החפץ חיים שכותב משנה ברורה שהיא פירוש הלכתי על פסקי הלכה של קארו +ישראליס, שהם בעלי השולחן ערוך כאמור.
אך יש עוד פירוש של החפץ חיים שנקרא ‘ביאור הלכה’ שמביא דברים עמוקים יותר, והטקסט הזה פחות מוכר ונגיש וקריא. נושא הטקסט הוא על מודעות של הארה.
המילה ‘הלכה’ פירושה דאו, הדרך (ולא ‘חוק’). המילה ‘חוק’ על פי ר’ זלמן מלאדי משמעה ‘חקוק’, לשון ‘חקוק על הלב’, ולא משהו חיצוני שכפו עליך. כלומר, אם רק תגלה מה שכתוב על לוח ליבך, תדע את הדבר.

הטקסט הזה הוא חשוב דווקא משום שלא מדובר בטקסט מתוך ספר איזוטרי:

“הוא כלל גדול בתורה וכו’ – הרוצה לקיים שויתי כראוי מי שרוצה לקיים את מצוות ‘שיויתי ה’ לנגדי תמיד’, קרי, שהאל נמצא לנגדי תמיד (למשל, על-ידי הכיתוב י.ה.ו.ה בבית כנסת ספרדי, עם צירופים שונים שלו, וזוהי מנדלה שמאפשרת לעשות צירוף אותיות – זהו תרגול פחות מורכב מהתרגול הבודהיסטי) וכאן הוא רוצה לראות כיצד מקיימים את ה’שיויתי’ הזה לא דרך מנדלה אלא דרך הנפש באופן ששווה לכל נפש, קרי שכל אחד יכול להגיע לכך, זוהי הדמוקרטיזציה של ההארה, והוא כותב כאן זאת עבור כולם. הוא אומר שיש שש מצוות תמידיות החלות על האדם בכל עת ובכל רגע, ואסור להפסיקן בכל רגע – ולא מדובר בהנחת תפילין, ולא בזיווג, ולא בתלמוד תורה. מדובר במצוות של תודעה, כדי שאפשר יהיה לעשותן בכל רגע. המשמעות היא שאני חייב להישאר בתודעה הזו של הארה כל הזמן כאשר לתודעה זו יש 6 קצוות.

יזדרז לקיים מה שנכתוב בשם ספר החינוך

ספר שנכתב בז’רונה

ומפני גדול חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם וז”ל החינוך [בהקדמתו ובסימן כ”ה כ”ו תי”ז תי”ח תל”ב תפ”ז] שש מצות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד זוהי מצווה של תודעה שבה יש שש קצוות כל ימיו וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מ”ע (מצוות עשה) ואין קץ למתן שכר המצות ואלו הם
מצווה משמעה שיש משהו לעשות כרגע, ואנו חושבים שמדובר בעשייה, אך זה יכול להיות תודעה! למשל כנגד 6 הספירות או 6 כיוונים
א) להאמין המילה אמונה משמעה ‘אימון’, לשון להתאמן, תירגול קבוע שאינו דוגמה של אמונה; וגם – יניקה, ‘כאשר ישא האומן את היונק’, בחינת ‘אל שדי’ כפי שאומר האר”י הקדוש, בחינת ‘שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני’, אני תמיד נופל לתוך חיקו של האל ומזה יוצא לי שיש אלוה אחד בעולם זהו עקרון האחדות שהמציא כל הנמצאות ומתוך האחד הזה הכל נובע, וצריך תרגול כדי להגיע לתודעה הזו שבה אני מרגיש את האמונה (אימון + אומן) ואת יסוד האחד כמקור שיש לו חפץ ורצון: ומחפצו ורצונו כלומר, יש מגמתיות, מבנה, דרך, מטרה הוא כל מה שהוא עכשיו ושהיה ושיהיה לעדי עד באופן שהחפץ והרצון האלו מורגשים ללא קשר למימד של זמן כלשהו ושהוא הוציאנו ממצרים כלומר, שהכוח הקוסמי האלוהי קשור להתפתחות התהליך ההיסטורי, שזהו אחד השינויים בין תודעת המזרח לבין תודעת הקבלה; כאן הקבלה וכל המיסטיקה של המערב (אקהרט, טורטוליאן, אוגוסטין וכו’) אומרים שהקשר הזה קיים, שאם לא תאמר כן, אז כיצד ה’אחד’ לא קשור להיסטוריה? וזוהי המשמעות של ה’ ושל אלוהים שהם אחד (ה’ אלהינו ה’ אחד – ההיסטוריה והאל משולבים אחד בשני) וזה פרנציפ תודעתי שאני מגיע אליו דרך מדיטציה, דרך בדיקה קונספטואלית, דרך תודעת הארה של תרגול;

מה שמעניין אותו כאן זה שהחבוי יוצא ומתגלה, הסתימא דכל סתימין – אתגליא, מתגלה – והיכן הוא מתגלה? בדפי ההיסטוריה. וזה נקרא ‘הלל’ (מסכת ספחים דף קיג עמ’ א’ – כשמרגישים חיבוק קוסמי בהתפתחות האירועים אז אומרים ‘הלל’; גם המילה ‘משיח’ קשורה לזאת, ואסור לשכוח שבכל דבר יש צל, אך כאן עניין המשיחיות משמעו שהזרם האינסופי האלוהי מתגלה בדפי ההיסטוריה (כוכב הגאולה – פרנץ רוזנצווייג – יש התגלות אלוהית בדפי ההיסטוריה). גם יהודה ליבס כתב על התודעה המשיחית של בעלי הזוהר. בעלי הזוהר חשבו שהם יכולים להשפיע (להוריד ‘מזלא’, שפע, לשון זרימה, נזילות) על ההיסטוריה – וכיצד מורידים שפע? על ידי הרחבת התודעה: “והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע”, המשכילים הם אלו שהרחיבו את התודעה ובכך הורידו את השפע. בעלי הזוהר רצו להוריד את השפע על ידי שהשתתפו באינסוף. וכאן, משמעות ההוצאה ממצרים היא עירוב האלוהות בהיסטוריה, ואכן, כל פסח הוא התודעה הרוחנית הזו. פסח משמעו העיקרון התודעתי של מצרים. הכוח האינסופי האלוהי הקוסמי אכן מקיף את הכל אך הוא גדול מדי לראות אותי ועל כך נאמר במדרש “במקום גדלותו שם הענווה שלו”;

הרמב”ם אמר שאי אפשר להגיד על האלוהות משהו שהוא לא-אפשרי כי זה סותר את האלוהות, ולוגית אריסטוטלית זה סותר את כוח הבריאה. והרי אם הוא אינסופי אז מדוע אינו יכול להתעסק עם אדם זה או אחר. והתפיסה של שכר ועונש שררה בעולם על המאה ה- 17 שראתה את אלוהים כמי שיושב למעלה ומוכיח אותך. זו תפיסה פרימיטיבית של האלוהות, וכאן אנו מדברים על אלוהות ככוח מחיה את כל הקוסמוס, מחיה כל אורגניזם ואין שום סיבה – לוגית, מטפיסית או רוחנית – להגביל זאת באופן שנאמר שהאלוהות לא מכירה אדם מסוים. והאמירה שלא הייתה בפועל קריעת ים סוף – לא היסטורי, לא תיעודי ולא ארכיאולוגית. והאמירה הזו היא מרד נגד תפיסה פרשנית-פרימיטיבית של האלוהות כמי שעשתה נס לאנושות. אברהם למשל הוא יותר מדמות היסטורית, ואין שום סיבה להניח שהוא פחות מכך. שהרי אם האל הוא אינסופי, הוא יכול לומר ‘שלום’ לכל אחד. וככל שהכוח הוא יותר גדול, כך הוא יותר מסוגל להתחבר לכל אחד. השגחה פרטית היא כמובן גם בתוכי, זו משמעות המילה ‘פרטית’, שהיא שלי, ובמקביל גם יש את האלוהות שמעבר לי. הרב קוק אומר שאלוהות הוא אלוהים בגוף שני, השגחה שמחוצה לי, ואלוהים שבתוכי זה אלוהים בגוף ראשון. ואלוהים בגוף שלישי הם כללי החכמה בעולם שאם אני חושף אותם אז הם משגיחים עליי. (כפי שאמר הרמב”ם במורה נבוכים, חלק ג’). ונתן לנו התורה וזהו מ”ע דכתיב אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך וגו’ ופירושו תדעו תאמינו כלומר, לא די בחוויית האמונה (כדוגמה), אלא צריך גם ‘לדעת’ (הרמבם – מצוות ‘לֵידע’ – על בסיס הפסוק ‘והאדם ידע את חווה אשתו’, להזדווג, זיווג אירוטי עם התודעה הזו).

כל המערכת של החכמה העברית מיודעת להביא את האדם הפשוט לתודעה זו, אין מערכת אחרת בעולם שהעיזה לעשות דבר כזה, להביא עם שלם לתודעת הארה שתעבור מדור לדור למרות כל מי שרוצה להרגם מבחוץ!! לא היה ניסיון כזה בהיסטוריה. ואין זה אומר שהיהדות היא הכי טובה, אלא מדובר באיפיון של העם היהודי. ואגב, ישנם אנשים ‘פשוטים’ שיש להם את התודעה הזו כחכמה עתיקה אלא שהם לא ידעו להעביר זאת הלאה. הם ‘נוצרו’ בעקבות 2000 שנה של אמונה דתית, אך היה נספח לאמונות האלו, שבו היו גם מס’ אמונות לא נכונות ושהמהפיכה התודעתית – תפיסות מודרניות ופוסט-מודרניות שהדת לא התמודדה איתם – הוכיחה אותם כאינם נכונים ואז זרקו את התינוק עם המים. שיש לעולם אלוה המשגיח שהרי הוצאתיך מארץ מצרים
ב)שלא נאמין בשום אלהים זולתו שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ומדוע צריך את הדיבר השני הזה אם יש את הדיבר הראשון של ‘אנכי ה’ אלהיך’? כי גם אם אתה מודה באלוהות, בתודעה של כוח קוסמי אינסופי, אז אל תקעקע את האינטימיות האינסופית, קרי, אין שום דבר שחוצץ באינטימיות הזו, יש אינטימיות אינסופית.

אנו בדר”כ בוחרים בין אל אינסופי לבין אל לוקאלי-פגאני-אישי. וכאן הטקסט אומר שזו בחירה לא נכונה. כי יש אינטימיות של האינסוף. כך שאינסופיות ואינטימיות אינן סותרות זו את זו. ואם יש עוד אלהות אז כבר אינסופיות. זו האלוהות שלוחשת לי בתפילת שמונה-עשרה את הייעוד שלי. וזה נקרא ה’ אחד, שאחרת, כל דבר אחר הוא דואליות. אין מתווכים ביני לבין האלוהות. כל ערך שמוציאים מהמערכת והופכים אותו לערך על אז אתה הופך אותו ללא-חוקי. כל דבר שאומרים לגביו ‘זה האל שלי’. כי אז זו עבודה זרה. (למשל, לומר בשם הדמוק’ שאסור לצותת). ואפילו מודה שהקב”ה שולט על הכל רק שידמה בדעתו שמסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב ה”ז מודה בע”ז ועובר על לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אלא יאמין שהקב”ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות

ואין לשום נברא כח לעשות דבר בלתי רצונו קרי, כל מה שקורה בכוח הקוסמי הזה כל מה שקורה משרת את הרצון האלוהי ולכן נקרא הקב”ה אלהי האלהים כלומר, שיש כל מיני צדדים לאלוהות, יש ביטויים שונים לאלוהות, כולל אלו הפאגאניים, אלא שהכוח הקוסמי האחד מכיל את כולם. בכל רמות התודעה של הספיראלה יש אלוהות. ולכן בתוך העץ יש אלוהות (עצים ואבנים אלוהות ממש) אך עבודה זרה היא לחשוב שזוהי אלוהות עצמאית שאינה קשורה לכוח הגדול יותר. וגם כאן מדובר על תודעה שנמצאת תמידית בתוך האדם. זוהי מעטפת של מודעות שאני חי בתוכה. ושוב, זהו תיאור של תודעה מוארת. תרגולים מאפשרים לי להפנים את התודעה הזו, וקהילה מוארת רוצה להעביר תודעה זו להכי הרבה עומק ולהכי הרבה רוחב.

ג) ליחדו כלומר, לאחֵד שנא’ שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד ופירושו שמע ישראל שמע, ישראל (ישר-אל) ודע כי ה’ שהווה אותה מילה של שם הויה את הכל ברצונו והוא אלהינו המשגיח בכל העולמות הוא ה’ אחד בלי שום שיתוף קרי, אין שום אמצעי. כלומר, אתה נוקט פעולה אקטיבית של ייחוד בין שני צדדיו – זה של איינשטיין וזה של האלוהות האינטימית. להרגיש את האחדות המופלאה בין שניהם. כך שבמעטפת התודעתית יש גם אקט של ביצוע, לעשות משהו – לא פיזי – כדי לייחדו. אלא לעשות משהו כדי לאפשר לייחד אותם. למשל, לחשוב על זה, לנגן זאת, להתפלל זאת (כל התפילה היא תרגול רוחני לעשות את הייחוד הזה, התנודה בין האל הקוסמי לבין האדם שלידי – התפילה היא כלי רוחני שמגמתו לעשות את הייחוד הזה, התפילה ככלי רוחני מדיטטיבי; קריאה בתהילים היא טכניקה רוחנית קדושה, שמביאה לשילוב של שני הצדדים האלו.) אם אני לא בסיפור שלי, אז מבחינה פסיכולוגית ייראה כבלתי אפשרי שהאל הקוסמי קשור אליי. ואם אני בסיפור שלי, אז ‘ליחדו’ יקרה באופן טבעי, אחוש שהאינסופיות זורמת בסיפור שלי. וכל זה נעשה ללא כל שיתוף, שמסמל דואליות.

ד) לאהוב המקום ב”ה שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך וגו’ וכיצד יגיע האדם לאהבה והוא ע”י התורה הרמבם כותב ‘על ידי התורה והחכמה’, כלומר, מוסיף את המילה ‘חכמה’ כך שלא די ב’תורה’. הנקודה העיקרית כאן היא שהתודעה הרביעית היא אהבה, כך שגם מצידי אין ריחוק, כך שבתוך תוכי אני מתמלא אהבה לכל הקוסמוס. ואיזו מילה הוא בוחר כאן לאלוהות? ‘המקום’, כלומר, כל האל הקוסמי האינסופי מופיע בבמקום הזה. בחלום של יעקב: ‘ויפגע במקום ההוא’, קרי, בבית אלוהים, וזה נמצא בכל מקום. ‘המקום’ הוא שם אינטימי. ‘ואהבת את ה’ אלהיך’ משמעו חוויה קוסמית של אהבה אינסופית וזורמת להכל. אני לא רוצה להסתפק בלי להיות ישראל (ישר-אל), לא רוצה להסתפק בזה שאומרים לי שמשה רבנו התמלא במודעות קוסמית ובאהבה של כל הבריאה; והרי זה מה שמלמדים בבתי הספר: הם אלו שהגיעו, ואתה לא יכול להגיע להיות הרמב”ם, למשל. גם החינוך החילוני וגם הדתי ‘שכח’ לדבר על קהילה מוארת, על אדם שחש את האהבה הקוסמית, על שאני מוזמן ומסוגל לכך בכל שנייה.

וכדאיתא בספרי לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד לאהוב את המקום ת”ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך שמתך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כלומר שע”י ההתבוננות בתורה יכיר את גדלותו של הקב”ה שאין לו ערך ולא קץ ותתיישב האהבה בלבו בהכרח. וענין המצוה שיראה האדם להשים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת הש”י ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם עושר ובנים וכבוד הכל הוא כאין נגד אהבתו ית’ וייגע תמיד בבקשת חכמת התורה למען ישיג ידיעה בה’. והקובע את מחשבתו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לש”ש רק להתענג ולהשיג כבוד ביטל עשה זו ועונשו גדול.

ה) להיות יראת הש”י על פניו תמיד לבלתי יחטא וע”ז נאמר את ד’ אלהיך תירא ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהקב”ה משגיח בכל מעשי בני אדם אף אם יהיו במחשך מעשיהם וישיב להם נקם לפי רוע המעשה וכדכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה’ וגו’.

22.1.06

הנושא שלנו הערב הוא ‘דרך הדמעות’. נדון בטקסטים של רבי נחמן בנושא של נון-דואליזם.
בכי של תינוק – בכי של מחאה, בכי של געגוע.

נפתח בהעמדת שאלה איך התורה מתפתחת בדורות חדשים, מה הקשר בין תורה חדשה לתורה ישנה, בין התורה שקיבלנו לפני 2000 שנה לבין התורה שאנו לומדים היום.

מה ההבדל בין התורות, מה הקשר בין מקומי כמקבל תורה לבין מקומי כמחדש תורה. בדרך כלל מקובל לחשוב שהתנועה האורתו’ היא המשמרת, שמרנית. והיהדות המתקדמת היא הפרוגרסיבית. שני הדימויים הללו אינם תואמים את המציאות, הם שטחיים וחוטאים לעומק התהליך של להיות מאסטר בעולם הנון-דואלי של התורה. זה הנושא שלנו.

המפתח לנושא הזה הוא הנון-דואליזם. נראה הערב דיון עמוק בנון-דואליזם אך באופן שונה מכתבים בודהיסטיים למשל כתבים של נאגרג’ה שעוסקים בנון דואליזם בצורה מאוד מסויימת. והגם שהמאפיין נון דואליזם הוא אחדות, אזי אופי העיסוק בו הוא שונה. וכל זה נעשה דרך העיסוק בנושא הבכי, הדמעות.

כשאנו אומרים ‘נון דואליזם’ למה אנו מתכוונים?

אין פיצול; אין הבדל בין אובייקט לסובייקט; יש פרספקטיבות שונות שהן חלק מפרספקטיבה גדולה יותר, היא המוחין ד’גדלות. כלומר, יש אחידות מאוד עמוקה בתוך המציאות, המציאות היא אחד, אין גבול ואין פיצול. כל העמדת גבול היא חטא למציאות.

מה הסמל לדבר הזה בחכמה העברית? בית המקדש. מדוע? בגמרא אנו מדברים על מקדש וכל מה שהוא מחוץ למקדש נקרא ‘גבולין’. ואין התייחסות למילה זו בגמרא. אם כך, מקדש הוא מקום תודעה של העדר-גבול. ומה משמעות העדר-גבול במקדש? כל העניין של בניית בית המקדש, שאנו מזכירים כל יום בברכות השונות, בתפילות השונות – קשור לתפיסה אזוטרית (לשון ‘סתר’, סוד). והיכן מסתירים תפיסה רדיקאלית, איזוטרית? ברבים. המקום הכי טוב להתחבא בו הוא ברבים. בחכמה העברית תמיד הסתירו את הסודות ברבים. אם כך, כל הכמיהה הפנימית הלא מודעת בחכמה העברית למקדש היא כמיהה לנון-דואליזם. יש דרך להסתתר ברבים, ודי לחכימא ברמיזא.

בתלמוד, משנה במסכת מידות, שמדברת על המידות של הארון שנמצא בתוך קודש הקודשים. יש קודש ויש קודש קודשים. המקדש בנוי בערך כמו מנדלה – חצר חיצונית, קודש, קודש קודשים, ובתוך קודש הקודשים יש שני כרובים מעל הארון. והמשנה בודקת את המידות של הארון ושל הכרובים שמעליו שפורשים כנפיהם לשני הצדדים. ובעלי המשנה אומרים שהמידות של קודש הקודשים ושל הכרובים אינן מאפשרות מקום בתוך הארון עבור הכרובים שכנפיהם פרושים. הכיצד? הסוד העמוק הוא שזו דרך לבטא תודעה של העדר-גבול. כלומר, אין מידות כאן, זה לא מקום של מידות. מידות זה מקום של הבדלה. וכאן אנו מדברים על המתקה, על מקום שהוא מעבר למידות.

והיכן נבנה בית המקדש, כיצד בחרו את המקום שעליו הוא ייבנה? יש סיפור במדרש על שני אחים, אחד היה בעל משפחה והשני רווק. וכל אחד מהם דאג למשנהו. וכל אחד החליט באמצע הלילה להזיז את הגבול כדי להגדיל את השטח של האחר. וכל אחד מחכה שהאחר יתחיל להתפרנס יותר. ועוברים חודשים ושום דבר לא משתנה. ולילה אחד הם קמים ונפגשים, יד אחת פוגשת ביד שניה, ואז הם מבינים מה קרה במשך כל הזמן הזה, ואז הם מתמלאים אהבה אינסופית והדמעות זולגות, ובמקום שבו זלגו הדמעות הוא המקום של בית המקדש.
כלומר, אתה מסתיר מקום של תודעת אין גבול (מקדש) בסיפור עממי.

אם כך –
מקדש מול גבולין;
הארון והכרובים שמעליו והמידות;
מדרש סיפור האחים.

בכל הנ”ל משתקפת אותה תפיסה.

אך מה המשמעות של נון-דואליזם? מדוע זה חשוב?
כל מה שדיברנו על צל הוא תגובה לתפיסה הזו, כי כל מה שקשור לצל מאפשר לך לעשות אינטגרציה ברמה של המתקה.
וכעת ניגש לכך באופן אחר.
כמובן, שברגע שאני מבין שהכל אחד, אז הכל משתנה. המחלוקת – החלק, מלחמה על איפה נמצא הגבול – מתחילה להיראות כמגוחכת, כסתירה למציאות עצמה כי המציאות עצמה מורה על תודעת אין-גבול.
כמובן שצריך גם מקדש וגם גבולין. אי אפשר רק אחד מהם. והרעיון של קהילה רוחנית מחזיקה ברמה של מודעות ששייכת לקהילה. וזהו גבול. והגבול הזה צריך להיות פתוח לכל מי שרוצה להחזיק את הרמה הזו של מודעות רוחנית.

נישואין גם הם מוסד שמבוסס על גבול. למה לא ‘אהבה חופשית’? כי כדי ליצור גדלות בקשר הנישואין, אני חייב גבול. אין דבר שאפשר ליצור מבלי שיהיה לו גבול. ולכן גם בגן עדן היה גבול, היה עץ אחד שאסור לאכול ממנו. כי ללא גבול אין גן עדן. כך שגם בתודעת גן עדן חייבים תודעת גבול. אז חייבים הבדלה, וממנה תמיד לחתור להמתקה.

אנשים שמחפשים את תודעת האין-גבול של מקדש הם דווקא אנשים עם גבולות, שרואים את המקדש כמקום מוגבל, יהודי, ספיציפי. והמקדש אמור לסמל את ההיפך. כל המחלוקת היום על המקדש היא מחלוקת בשאלה למי יש ריבונות על המקדש, וכבר למדנו, שריבונות וקדושה הפוכים הם. כדאי שהמקום של המקדש יישאר במסגרת גבולות מדינת ישראל. אך זה צריך להיות מקום בינ”ל

אקווינס ורבי סגי נהור – הגדרת הנון דואליזם היא טעמו וראו כי טוב ה’. זה דרך יניקה ולא דרך ידיעה. יניקה מאל שדי. צריך לחוות זאת.

טקסט רבי נחמן – ליקוטי מוהר”ן עמודים רסא-רסה

כאמור, הנושא הוא התפתחות התורה;

לכאורה, אי אפשר לחדש את התורה, כי היא דבר ה’, ודבר ה’ הוא נצחי, הוא התגלה בתקופה מסוימת, ואי אפשר לחדש אותו, כי כל מה שאתה אומר זה לא תורה, אלא הוספה של דברי חכמה. כי עצם המילים ‘חידוש תורה’ הוא לכאורה סתירה לקיומה של התורה.

מאידך, כל מורי החסידות עשו ‘זוקט תורה’, שמשמעו – היו אומרים תורה. וכשהרבי החסידי בסעודה שלישית היה מרגיש את האלוהות זורמת דרכו, ואומר דבר תורה, זה היה הופך להיות קנון, תורה של ממש. למשל, ליקוטי מוהר”ן של רבי נחמן – הפך לטקסט קנוני כבר בדורו. ר’ נחמן אמר: אני עכשיו אומר תורה.
ספר התניא של ר’ זלמן מלאדי התקבל מיד.
הזוהר, למשל, לקח לו שנים להתקבל כטקסט קנונים.

וכבר אמרנו שכשיש שלמות שאין בה השתלמות היא איננה שלמה.
והתפיסה של הארה אבולוציונית היא אבן פינה שעליה מושתת כל הנושא הזה של התפתחות התורה, אך במוסווה.

כלומר, הרבי החסידי שאומר שהוא מוריד תורה דרכו, בבחינת צינור, אומר למעשה שהוא חלק מתפיסה של הארה אבולוציונית. כי הוא לא אומר שהוא נותן פירוש לתורה, אלא שדבריו הם חלק מהתורה עצמה. אם כך, איך התהליך הזה קורה לעומק?

דע, שעל ידי התחדשות התורה נעשה נהרות

נהר – נהר היוצא מעדן, מסמל את ו’ הקצוות, ו’ הספירות שיוצאות מספירת בינה. כלומר, יש נהר שנוצר בתוך האלוהות. נהרות הם סמל לפעולה שמתרחשת בתוך האלוהות. הפסוק ‘נהר יוצא מעדן’ מופיע הכי הרבה פעמים בס’ הזוהר (מלינה אשת-מלנר כתבה בכתב עת ‘קבלה’ על הפסוק הזה). וכאן ר’ נחמן אומר שהתחדשות התורה גורמת תזוזה/תהליך בעולם האלוהי, ולא רק בעולם האדם.

כי כשמתחיל לחדש בתורה אזי מתחיל לנבוע מעין בבחינת (יואל ד): ומעין מבית ה’ יצא,

וזה כאמור המעין בתוך האלוהות שמתחיל לנבוע כשהאדם אומר תורה; מעין לשון ‘עין’ שמעורר לנו דימוי של דמעות שזולגות מן העין.

שהוא השכל, כמו שכתוב (משלי כד): בחכמה יבנה בית.

השכל האנושי כאן, ה- mind, יוצר את התזוזה באלוהות. ספירת חכמה היא נקודה של אור, ה- י’ (קוצו של י’ היא ספירת כתר), כי עדיין אין רעיון מגובש, הבית שנבנה מהחכמה הוא הוא בינה. חכמה היא זיק של הארה. בתהליך של האצלת דבר לעולם יש קודם כל זיק ראשוני. וזוהי החכמה.

וזה המעין בתחילה הוא צר וקטן, ואחר כך מתרחב ומתפשט יותר ויותר

כלומר, הוא מתחיל מרעיון בסיסי, חומר היולי, וממנו הנהר מתרחב ומתפשט יותר ויותר עד שנעשים ממנו נהרות
והכל באים לשתות מאלו הנהרות.

על כן מי שרוצה לחדש חידושין דאוריתא שיש בהן ממש,

אני רוצה לחדש חידושים בתוך האור, התורה היא אור, אני רוצה לחדש משהו במיינד האלוהי, ואיך זה יכול לקרות? הרי בתודעת דואליזם יש אני ויש אל, החידוש יכול לבוא רק אם טישטשתי לגמרי את הגבול ביני לבין עולם האלוהות. ולכן התפיסה השמרנית תגיד שבעבר הייתה התגלות והיום אנו יכולים רק לשמור אותם. וזו תפיסה שמרנית. אך כאן אנו רואים תפיסה חדשנית רליוגסית, לא רפורמית !

הוא צריך לבכות מקודם,

ומדוע בכי הוא הטכניקה הרוחנית שמאפשרת לי לחדש תורה חדשה?

כי כשנעשין נהרות הנ”ל והכל באים לשתות מהם, אזי יבואו גם כן קליפות וסטרא אחרא, חס ושלום, לשתות גם כן משם. על כן צריך לבכות מקודם,
כלומר, הנהרות שלך צריך לנבוע מתוך הבכי. [עליסה בארץ הפלאות ניצלת כשהיא בוכה ואז נוצרים נהרות ודרכם היא מגיעה לעולם אחר של תודעה, מהנהרות האלה היא ניצלת] . מהבכי נעשים נהרות וזה מאפשר לעקוף את הסיכון של סיטרא אחרא שיבקש לבוא וליצור תורה חדשה.

הרצון לשינוי יכול לנבוע משני מקומות – ממקום שקדם לו בכי, וממקום שלא קדם לו בכי. ואם אני בוכה קודם אז אני מסיר את הגאווה, יש אלמנט של הכנעה, טשטוש הגבולות; בבכי חזק בתחילה קשה לראות, וגם – זה יכול לאפשר לך לגשת למישהו לשים עליו את הראש, וזוהי פריצת גבולות. סקוט פק בספר ‘תופים’ מתאר הכאה בכרית עד שהוא בוכה ופורץ בבכי היסטרי וכל הקבוצה מתאספת ומחבקת אותו; בכי מאפשר טשטוש הפער בין אנשים. בכי מנקה ומזכך. מחבר לרגש. שערי שמיים נפתחים. בבכי אמיתי אין זיוף. תחושת פתיחה של חסימה. לחוש, להתרחב. ההתנגדויות נשטפות כי אין להן במה להאחז. תחושה של מפגש.

[בתנועה הרפורמית אין תהליך של אדיקות פנימית לטקסט. היא כרגע מושפעת מפרוטסטנטיות, שמקורה ברצון לדלג על גבול כדי להיות חלק מכל שאר העמים. זה התחיל בתקופת ההשכלה, וכדי לשמור על זהות יהודית כלשהי, יצרו זהות שטחית כשהעומק נתפס כבא מזה שאני אזרח העולם כעת. אבל העומק שלי יבוא מכך שאני אזרח העולם עד הסוף ושאני יהודי עד הסוף.

קודם כל, אדם הוא אדם, חלק מן המין האנושי. וככזה יש לך איכות מסוימת והשתייכות לקהילה מסוימת. לא סתם נולדת בודהיסטי. לא סתם נולדת יהודי. אך זו לא הזהות הראשונית שלי. הזהות הראשונית שלי היא שאני חלק מהעולם, אזרח העולם. וככזה יש לי איכויות שונות, ואחת מהן היא שאני יהודי. ואני צריך להחזיק אזרחות כפולה, להחזיק את הפרדוקס הזה, ואם אני חוטא לצד זה או לצד זה – זו החטאה. למשל, העולם החרדי חוטא לזהות של אזרח העולם, יהודי הופך להיות העיקר, כל שאר העולם נחות. בעולם הרפורמי הקלאסי שהתפתח בהונגריה וגרמניה חטא בכיוון ההפוך כי לא ידע להיות גם יהודי בתוך זה שהוא אזרח העולם. הארה תמיד נמצאת במקום של הפרדוקס. וצריך להחזיק בפרדוקס הזה. התנועה הרפורמית הקלאסית אמרה שאין מושג של חובה, של מצווה, הכל אופציה. וזו לא הדהרמה של החכמה העברית. כי בחכמה העברית יש מושג של חובה בסיסית, שאיננה אופציה. היום התנועה הרפור’ הולכת ומשתנה. ולא במקרה, בתנועה הרפור’ בגרמניה לפני מלחה”ע השניה היה 70% התנצרות. כי המגמה הפנימית של התנועה החלה בהמתקה ללא הבדלה, מתוך רצון להשתחרר מהשבטיות היהודית, כדי להיטמע בעולם, אך שמרו על זהות אתנית, ולא תכנית. והגיעו לרמות של שטחיות. שייכו את החובה והמצוות לשבטיות. ורצו לדלג על ההבדלה הזו.]

כשאני בוכה אני מרגיש את האמת העירומה, אני חש את הזיווג עם הקוסמוס, אני נוגע בנון-דואליות, אני נוגע בעולם האלוהי האחד שחובק כל. ולכן כשאני רוצה לחדש חידושים ד’אורייתא זה יכול לבוא מהמקום של האחד, ולא מהמקום של הקליפות והסיטרא אחרא. כדי שחידוש זה יהיה חלק מהתורה, מהאור, אז המניע לחידוש צריך לבוא מן האחד, מן האור עצמו, מהנון דואליות עצמה, מהאחד – כדי שיחזור לאחד. כלומר, מה הוא המניע לחידוש?

בתלמוד – הפוך בה והפוך בה וכולה בה;
או האם המניע לחידוש הוא בסך הכל מניע מתוך דואליות, של יהירות של אגו של התורה כקרדום לחפור בה ואז הרצון לחידוש לא נובע מדואליות

ואזי עושה על ידי הבכי נהרות, בבחינת (איוב כח): מבכי נהרות חיבש;
‘חיבש’ לשון תחבושת, כי ממקום נקי אתה יכול לרפא, לחבוש לתקן תורה. ‘חיבש’ גם יכול להעיד על כך שאפשר לבוא ללימוד מתוך מקום שבור, כנוע.

שעל ידי הבכי מתקן נהרות, ומשם שותין די סיפוקם כל הקליפות וסטרא אחרא. ואחר כך כשעושה נהרות מחידושין דאורייתא שמחדש אחר כך אזי יכול להמשיכם רק למקומות שצריך, שלא ישתו ממנו זרים

זרים – הזר הוא אני. אני לא רוצה שהזר שבי (עבודה זרה) ישתה מהנהר. התורה החדשה צריכה לנבוע מעומק הבכי שלי כי זה מאפשר לי להמשיך לפתח את האלוהות עצמה
ועל כן חיבור ההלכות והחידושין נקרא מסכת, זה בחינת (תהלים קב): ושקוי בבכי מסכתי, שצריך למסוך המשקה בבכי, כי צריך לבכות מקודם כנ”ל. וזה בחינת (תהלים קלז): על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו – זה בחינת תלמוד בבלי.

תלמוד בבלי הוא חידוש של התורה. עצם קיומו נוגד את התורה שקיבלנו בסיני. כי כל הדרך הרוחנית היהודית עוברת בו שינוי קיצונית. ואיך זה קורה? ‘על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו’, קרי, אתה יכול לחדש חידוש ד’אוריתא אם יש לך את התודעה של הפסוק הזה.

שנעשה אצל הישיבות, שמהם נעשין נהרות כנ”ל. וזהו: גם בכינו – כי צריך לבכות מקודם, בבחינת: ושקוי בבכי מסכתי כנ”ל.

הוא בא להסביר כאן איך יש חידוש בתוך העולם היהודי. התלמוד הבבלי כולו הוא חידוש. זה קורה כשהמורה החכם המואר פוגש את האלוהות בצורה לא דואלית אז זורמת דרכו תורה חדשה. ולכן, אם אנו רוצים לחדש מתוך נאמנות למסורת עתיקת היומין, מתוך כניעה לה, אז אני לא יכול לעשות זאת בצורה שמנוכרת למקור. קודם זה יקרה בהכנעה, אח”כ הבדלה, ואז המתקה. ככל שאני מחדש מבפנים אלו הם חידושים ד’אורייתא. אך אם אני לא בוכה קודם אז זה חידוש של קליפות וסיטרא אחרא.

אם כך, ישנם שני סוגים חידושים – יש חידוש של קליפות ושל סיטרא אחרא. ויש חידוש שבא מתוך ‘בכי נהרות חיבש’ ו’על נהרות בבכל ישבנו גם בכינו’. ומדובר על בכי של זיכוך, של טיהור, של פתיחה, לא של עצבות, בכי שמגיעים ממנו למקום טהור ונקי ושם להקשיב בעומק דרך הכנעה-הבדלה-המתקה ואז לחדש מתוך ההמתקה את חידושי ד’אורייתא.

אם כך, בכי כאן הוא טכניקה מיסטית שמאפשרת לי להגיע לנון דואליות.
קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא – חד הוא. זוהי נון דואליות.
השמחה של תורה היא היכולת לחדש אותה. והשמחה של התורה באה מכך שהיא לא סטטית, שהיא התגלות אלוהית בלתי אמצעית בכל רגע ורגע. יש חיבוק שאני מקבל מהקוסמוס בבכי הזה. וזה בוקע ועולה מתוך הטקסט עצמו, בבחינת ‘קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד הוא’.

איך אני יכול לדעת אם אני מחדש תורה מתוך אגו/יהירות לעומת מקום שבו אני מבין בתודעה ש’קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד הוא’? על ידי שאני בוכה קודם.
הניגון הוא גם דרך עקיפה של בכי. לכן יש ניגון לפני ואחרי הלימוד.
קודם כל יש להסיר את האגו. ביטול האגו מביא לעוצמה גדולה של האני, של האין. ולשם כך יש לבכות קודם לכן. אחרת לא יוכל לחדש חידושים ד’אורייתא – לא כמורה, לא כיחיד ולא כציבור.