Integral Kabbalah Notes 4

*25.12.05
רם דאס האניש לדור שלם את המודעות שאפשר לחיות אחרת. איש מלא אהבה וחסד.

אנו ממשיכים את נושא ההארה ההתפתחותית. נקרא טקסטים.
יש בעולם שתי גישות לכל הנושא של ההארה:

האחת – גישת הקבלה.

השניה – גישת האדווייטה, נון-דואליזם, הכל אחד. זוהי דרך המלך בלימודים הקשורים להארה, מקורה בעולם הבודהיסטי, שבו יש 3 גישות – טראוואדה, מעיינא, ווזריאנה – תקופה של ישו/חורבן המקדש. על פי האדווייטה אתה צריך להתעלות מעל החולף בעולם, כי העולם הוא חולף, הכל הבל הבלים (קוהלת – illusion of illusion) קוהלת הוא היחידי במקרא שנוטה לתפיסת האדווייטה. ספר קוהלת מביא 5 נתיבים של חיפוש אחר החכמה, ועל כל נתיב הוא אומר שזו אילוזיה, הבל הבלים. באדוייטה זה יותר חזק כי שם אין תפיסה של מצווה- שהרי מצווה זה משהו שתמיד מחזיר אותך לעולם, כי מצווה זה משהו שעליך לעשות עכשיו. ואדווייטה פירושו – אל תעשה דבר, שב, ובתוך הישיבה הזו התחבר לנצח האינסופי של ההוויה, האין. אם כך, גם קוהלת לא מגיע לתפיסה הקיצונית של אדווייטה. באדווייטה עליך להתעלות מעל העשייה, מעל הדברים החולפים, מעל כל הסיפורים, מעל הדרמות – עליך ללכת מעבר לדרמה, מעבר לסיפור שלך. את זה לימד בעיקר קרלוס קסטנדה – לעזוב את הסיפור האישי מאחור, ולהיכנס למקום של הנצח, המקום הבלתי משתנה, הבלתי חולף, וכשהגעת לשם – הגעת למקום האמיתית, מעבר לכל השינויים.

גם אריסטו חושב כך – עליך להגיע למקום שאתה מזדהה ומתאחד עם השכל הפועל, וחי שם, בהווייה.

אנו ננסה לאתר את הנקודה הזו בחיינו. למשל, באמצע מדיטציה של שירה מקודשת/ויפאסנה – ואז אתה מגיע למקום שאתה לא רוצה ללכת לאף מקום, כל השאיפות נמסות, לא רוצה לעשות שום דבר, הנוירוטיקה נמסה. זו חווייה טובה של שירה מקודשת, של אהבה. כי באהבה, בתחילת ההתאהבות אדם חש כאילו הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אין לי לאן ללכת. ולפי האדווייטה אם אתה חושב שעוד יש לך מה לעשות, אז לא הגעת. וזה קיים גם בתפיסת החכמה העברית: כשאני מתאהב; כשאני בשירה מקודשת; כשאני במדיטציה של שתיקה – בכל אלו אין לאן ללכת ולהגיע ולהתקדם.

אך בחכמה העברית האדווייטה היא דרך משנית; הדרך המרכזית בתפיסת החכמה העברית היא הארה התפתחותית – זה מונח שטבע הרב קוק – מדבר על מה שהוא קורא ‘תורת ההתפתחות’, שהיא ‘תורת האור, תורת הרזים’. התפתחות משמעה אבולוציה. והרב קוק אינו יוצא דופן. איש לא חלק עליו כי ברור היה שהגישה המרכזית של חכמת הקבלה היא שתורת ההתפתחות היא תורת האור, תורת הרזים.
כלומר, תיאורית ההתפתחות היא סוד האור, סוד הקצב הפנימי של הקבלה.

הרב קוק לא מציג שיטה יוצאת דופן אלא זו שיטה שמייצגת את דרך המלך של הקבלה.

ההגדרה ל’הארה’ שנמצאת כבר בחסידות – ספר ‘מבוא שערים’ של הרב קלונימוס מפיאצסנה – מציג את התפיסה העיקרית, כפי שמביא הרב קוק, לפיה ‘הארה’ (כפי שאומר ווילבר) פירושה להגיע למקסימום הבנה שנגישה בדור שבו אתה חי.

וכמובן שההארה הזו עוברת דרך מנסרת פרשנית/תרבותית, למשל – יחס לאישה.

לפי הרב קוק, שבוקע ועולה מתוך האר”י, שאצלו נמצאים היסודות לתפיסה זו (הגם שהוא מבוסס פה ושם גם על הזוהר), ולפיה “אנו מצילי האלוהים” (ניקוס קאזניאקאס), קרי, האלוהות תלויה בנו לשם התפתחותה וגאולתה. האלוהות, שאנו חלק ממנה אכן לא מסוגלת להתפתח ולהיות מוארת ללא ההארה שלנו, כי זה נון דואליזם, אנו חלק מהאלוהות וככל שאני מתפתח כיחיד וכציבור אני מפתח ומאיר פינה חשוכה במציאות שלי באלוהות. ולכן, לכל אדם יש פינה חשוכה שהוא מסוגל להאיר, שאף אחד אחר אינו מסוגל להאיר – וזוהי טביעת נשמתי. קרי, זהו הייחוד האינסופי שהוא אני ושדרכו אני מגיע להארה.

טביעת נשמה –

1. הייחוד האינסופי שלי. השיר שרק אני יכול לשיר.
2. הדרך להארה, על פי החכמה העברית אינה על ידי טשטוש טביעת נשמתך, אלא על ידי הכנסת פזלון לתוך הפאזל, וככל שאני חי יותר את טביעת נשמתי, אני יכול להתחבר באחד. לכן ‘ייחוד’ היא משמעות שלי, המקום בו אני מיוחד. הייחוד שלי מאפשר, אם כך, את האיחוד עם האינסוף. זאת בעוד שהתפיסה המדיטטיבית הכללית אומרת שעליי להקהות את ייחודי, להתעלות מעל סיפורי, מעל מה שמבדיל ביני לבין האחרים ולגעת בנצח האינסופי שלי ולהגיע לאחד. ובקבלה אומרים שרק דרך הייחוד האינסופי שלי אני יכול להתאחד עם האינסוף.
3. כלומר, הייחוד שלי הוא ייחוד שאין לאף אחד אחר. ובתפיסה נון דואליסטית, אני חלק מהאלוהות. והדרך שבה אני מגיע לייחוד שלי היא שאני מגיע למקסימום ההתפתחות האישית שלי, אז, איפסו-פאקטו, האבולוציה האישית שלי מביאה לאבולוציה בתוך האלוהות, ולכן אני מגיע לאחד. ולכן זו הארה ממקום אישי, ולא ממקום לא אישי.
**

כרמל – התפיסות בדרך כלל אומרות שכל הפסואדו-סיפור שלך, כל הדרמה שלך, הן הסיפור האישי השלילי שלך, זה הקליפות ושצריך להתעלות מעליו כדי להגיע לייחוד שלך. וזה נכון, כולם מסכימים על זה. ולכן זו סמנטיקה של מה זה המונח ‘אישי’, ואין מחלוקת – מה שקוראים לו ‘אישי’ זה בעצם ‘טביעת נשמה’.
אלא השאלה היא – כשאתה מתעלה מעל האישי, לאן אתה מגיע? לטביעת נשמה או למקום לא-אישי.
אך ספק אם האני האותנטי שלי הוא טביעת נשמתי.

**

אם אני לא מפתח את טביעת נשמתי, אז אני הורג את האלוהות – אני מחלל את האלוהים (יחזקאל). חילול השם משמעו – כשאדם מת לפני שפיתח את טביעת נשמתו, הוא מחלל את האלוהות, מלשון ‘חלל’, ריקון של האלוהות. ולכן, לאור החשש שאדם ימות בלי למלא את טביעת נשמתו, אנו אומרים קדיש, כדי להגדיל ולהקדיש את שם האלוהות, כי משהו בשם האלוהות נפגם כשהאדם הזה מת.
האבולוציה האישית שלי היא האבולוציה של האלוהות וגם של תודעת הקולקטיב/הקהילה. אלו הם שני ביטויים שונים של התפתחות האלוהות.

לכן, התפתחות התודעה האנושית היא בעצמה חלק מהתפתחות האל, וככל שיש התפתחות בתודעה האנושית, יש התפתחות בתודעת האל.
וגם לך וגם לי יש משהו מאוד מסויים לעשות בתוך האבולוציה הזו – וזו המשמעות של מצווה ייחודית שיש לכל אחד. בתלמוד, מצווה ייחודית זה המקור של רעיון טביעת הנשמה, ומשמעה – יש לי משהו לעשות באבולוציה של האלוהות שאף אחד אחר לא יכול לעשות. כל האבולוציה מתבססת דווקא על שינוי, ולא כפי שאומרים באדוייטה וללכת מעבר לשינוי. ולכן כשמישהו אומר ‘עזוב אותי, אלה הם חיי’ – זה לא נכון, אתה חלק ממני. אני לא יכול להגיד לך מה לעשות עם חייך, אך אתה חייב לגלות ולפתח את טביעת נשמתך. זה לומר ‘אני ה’ אלוהיך’, כפי שאומר הרב קוק.

העולם הרוחני מגיב לאינדיבידואליזם החילוני, שלפיו ‘הכל אני’, ואומר – תתעלה מעל האני הזה, ותיגע במשהו רוחני ונצחי. וחכמת הקבלה אומרת גם כן להתעלות מעל הפסאודו-דרמה ותתחבר לטביעת נשמתך.

אורן – כל הפסאודו-דרמה היא חלק מהצל שלי, ולמדנו שאנו צריכים דווקא להתעסק בתוך הצל הזה. אך צריך לזכור כיצד הגדרנו ‘צל’ – כל מה שדחקתי הצידה, כל מה שלא חייתי – soul print distortion, your unlived life (ליונג עצמו היה קשה להגדיר ‘צל’).

1. נר אלוהים נשמת אדם
2. לכל גל אור יש ייחוד. אני אור ייחודי, יש תדר מסוים לאור שלי.
3. אם אני חי את האור שלי אז הוא מאיר.
4. אם איני חי את הסיפור שלי – לשון ספיר, ספיר = אור אז אני שם אותו בחושך.
5. כשאני שם חלק מהסיפור שלי בחושך, הוא לא נשאר שם, אלא במקום אבולוציה יש דבולוציה – הסיפור שלי צועק ורוצה לצאת והוא עושה זאת דרך דבולוציה קרי קנאה וכעס ותשוקות וכו’.
6. ולכן איכויות של טביעת נשמתי שאני לא חי יוצאות בצורת בלאגאן.
7. והפרדוקס הוא – שהסימן המובהק לטביעת נשמתי הוא דווקא הפתולוגיה האישית שלי. ובלשון האישביצר – לכל אחד יש חיסרון מיוחד.
8. גפני – החיסרון המיוחד של האדם הוא דווקא דרך המלך לחזור לטביעת נשמתו של אדם. ולכן טביעת נשמתי מתגלה בצל, ואני מגלה מה האיכות המיוחדת של הצל שלי שתחזיר אותי לטביעת נשמתי. [הערה – יש גם פתולוגיה כללית בצד הפתולוגיה האישית]

לימוד מתוך טקסטים שונים – מקורות שמעידים על תפיסת ההארה ההתפתחותית שמביא האר”י

1. דברים כו –
פסוק יז – את יהוה האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו.
פסוק יח – ויהוה האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצוותיו.

את יהוה האמרת היום – האדם כאן הוא הפועל. לכאורה, האל צריך לומר לך ‘אני אלוהים’, אך כאן זה הפוך – יש כאן שימוש במילה ‘האמרת’ = בדיבור שלך אתה הופך אותו לאל. במקרא יש המתקה בתוך ההבדלה (תת זרם מסטי במקרא) שכאן האדם פועל להפוך את האל להיות לו לאלוהים, ליצור איתך קשר. אך כאן יש כבר רמז למשהו יותר עדין ועמוק – וזאת לאור הפסוק הבא:
ויהוה האמירך היום להיות לו לעם סגולה – קרי, האלוהות הופכת אותך לעם, ואתה יוצר קשר איתו והופך אותו לאל שלך. זה מציב הקבלה ושותפות בין אדם לאלוהים. זה לא צפוי במקרא, וזהו צליל של משהו אחר כאן.
להאמיר to invoke (תהילים – אימרת ה’ צרפתהו) – בפשט, הכוונה היא לדיבור שלך. כשם שכאשר אני אומר ‘אני אוהב אותך’ אז אני מעלה אותך, כך גם כאן האמירה האנושית יוצרת משהו באלוהות, כשם שהאמירה האלוהית יוצרת משהו באנושות.
ומה שחשוב כאן זו השותפות.

2. תלמוד, מסכת ברכות, דף ז, ע”א

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל שנאמר ‘והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי’, תפלתם לא נאמר אלא תפלתי מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל מאי מצלי (מה הוא מתפלל) אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב יהיה רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מידותי ואתנהג עם בניי במידת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין

תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני לפנים (עבודה ‘שמאנית’ של כהן גדול ביום כיפור) וראיתי (יש לו חזון) אכתריאל יה ה’ צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא (רואה חזון של אלוהות) ואמר לי ישמעאל בני ברכני (האלוהות פונה לכהן ומבקשת ממנו ברכה !) אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו (האלוהות מקבלת את הברכה) וקא משמע לן (ומה לומדים מכך) שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך

(זה לא טקסט איזוטרי של חכמה עברית, אלא טקסט מרכזי)
הדיוט משמעו בן-אדם. ולבן אדם יש את הכוח לברך את האלוהים.

3. מדרש רבה במדבר פרשה יג פסקה ו
ביום הראשון אמר ר’ שמואל בר אבא מהו ביום הראשון מן היום הראשון שברא הקב”ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים

יש כאן משמעות חצי-בוטה: נתאוה. זה לא שלקב”ה טוב להיות בתחתונים, אלא יש לו מניע פנימי אלוהי בתוכו, תאווה, להיות בעולמות התחתונים. ואיך זה קורה? לפי ספר התניא זה קורה דרך שינוי בתודעת האדם, ואז תאוות האל לדור כאן – מתמלאת. ואז האלוהות מצליחה לדור בתחתונים.

4. מדרש רבה בראשית פרשה ל פסקה י
ולמה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון הציץ המלך וראה אותו אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון בא והאיר לפני

אברהם הוא אוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות אפלים. כלומר, האדם רואה את האלוהים הולך בחושך !! אברהם, אוהב המלך, הציץ עליו, ראה אותו יושב בחושך, והתחיל להאיר עליו מבחוץ דרך החלון, קרי, אברהם מאיר את האלוהות דרך החלון. והמלך ראה אותו ואמר לו – בוא, כנס פנימה והאר עליי מבפנים.

כלומר, המלך לא מואר, האדם רואה זאת ומאיר אותו, ואז המלך מבקש ממנו להיכנס ולהאיר עליו מבפנים.

בואו נלמד.

הנושא הוא הארה.
המלך הוא האלוהות.
המלך לא מואר.
המלך יושב בחושך.
המלך מחכה למישהו שיאיר אותו.
מה המכניזם של ההארה הזו? אהבה ! כי מי שמסוגל לעשות את הדו שיח הזה הוא אוהבו !! אהבה היא המכניזם שמאפשרת לי להאיר את ה’. זה מופיע בישעיהו פרק מ’: אברהם הוא היחיד במקרא שנקרא ‘אוהבי’ (אברהם אותיות אהב).

הנקודה כאן היא שאלוהות תלויה בנו.
מבואות אפלים משמעו הצל שלי, המקום שבו אני לא חי את טביעת נשמתי. והכוונה היא, בסופו של דבר, למבואות האפלים שלי, ואם אני נשאר בהם, אז אלוהים נשאר בחושך.

(מה ההבדל בין מי שמאיר מבחוץ; מה המלך מבקש כשהוא אומר בוא תיכנס פנימה)

5. מדרש רבה בראשית פרשה סט פסקה ג
אמר רבי יוחנן הרשעים מתקיימין על אלוהיהם (בראשית מא) ופרעה חולם והנה עומד על היאור אבל הצדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם שנאמר והנה ה’ נצב עליו ויאמר אני ה’ אלהי אברהם.

מה שחשוב כאן היא ההשוואה בין רשע לצדיק. רשע הוא אדם שמחזיק בתפיסה הדתית הקלאסית לפיה האדם תלוי באלוהות, מתקיים בזכותה.
והמדרש עצמו, שהוא משתייך לתפיסה הדתית הקלאסית, אומר שכל זה נקרא ‘רשעות’ !! וצדיק הוא מי שהאל יכול לסמוך עליו. ‘צדיק יסוד עולם’.

6. ספרי פרשת ברכה פיסקה ה
כיוצא בו אתה אומר ישעיה מג ואתם עדי נאם ה’ ואני אל כשאתם עדי אני אל וכשאין אתם עדי אין אני אל

התפיסה הקלאסית שאדם פונה לאלוהות והאל מחבקו – אינה מתבטלת כאן. תמיד יש רמות תודעה. בכל רמה של תודעה מגלה פנים אמיתיים של האלוהות. והארה באה להיות ‘לפני ה” ממיזוג הפנים השונות של האלוהות. כלומר, יש לי יחס אחד עם האלוהות שאני פונה בבדידותי ובקשיים שלי אל האלוהים, ואז – בכל מקום שאני נופל, אני נופל לחיק האל. ואני כולי בהכנעה. זה ביטוי חשוב של התודעה, שנקראת ‘אל בגוף שני’, שבו אני נכנע מול האלוהות.

ויש פנים נוספים, שילוב אחר של אלוהים בגוף שני. במקום הזה יכול להיות יחס שאני הבן /העבד של ה’. וגם יכול להיות שאני שותף של ה’. זה מודל אחר. יש מודלים שונים, למשל, עבד, אוהב/מאהב, שותף.
“גרים ותושבים אתם עמדי” – הנכד של בעש”ט אומר שהמשמעות היא שאלוהים אומר: כמו שאני, האל, גר בעולם, אז בוא תהיה גר יחד איתי, ואז שנינו לא נהיה גרים.
יש אפוא סוגים שונים של אל בגוף שני.
יש אל בגוף ראשון, שם אני באחדות, מעורב עם האלוהות.
אל בגוף ראשון אינו סותר את האל בגוף שני. ולהיפך.
תפילה היא חלק מהותי מהעבודה שלנו, זה אל בגוף שני שבו כולי נכנע. כי אי אפשר שתהיה תפיסה של הארה התפתחותית לבדה.

(להשלים – שיעור יום שני 2.1.06 – טקסט של הרב קוק)

8.1.06

פגישה שלישית על הארה התפתחותית.
נתחיל עם מקור מפרשת ויגש.

קדושת הלוי של ר’ יצחק מברדיצ’ב, מביא טקסט על פרשת ויגש. הר’ מברדיצ’ב ראה עבודתו כעבודה הגנה על העם מפני הקב”ה.
יום אחד ראה מישהו שמעשן בשבת, אמר לו – אתה בטח לא יודע ששבת. אמר לו – בטח שאני יודע. אמר לו אז אתה בטח לא יודע שאסור לעשן בשבת. עונה לו – בוודאי שאני יודע. פנה ואמר לשמיים – איזה עם צדיק, לא מוכן לשקר…
ר’ יצחק מברדיצ’ב ראה את תפקידו – להפוך עולמות בעולמות העליונים. הצדיק בחסידות הוא האדם המואר שעבר תהליך של התפתחות עד שהתחיל להאניש to incarnate את היסוד האלוהי, לעשות שינויים. זה מתקרב לתפיסת הגורו, הצדיק כגורו. אך לא ברור למי יש את היסוד הזה של ההאנשה הזו. לכן אחת לכמה דורות יש שחיתות בדורות בעניין זה. [שבתאי צבי אמר שהמשיח יכול להיות אישה, עוד לפני שדיברו על פמיניזם].

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה.
יהודה ניגש ליוסף ומבקש לשחרר את בנימין שמא אביהם ימות. הוא לא יודע שזה יוסף. הוא בכל זאת ניגש בעזות מצח ונותן נאומו ליוסף. זו העובדה ההסטורית. ומכאן ר’ לוי יתחיל להביא את הקבלה המיסטית בהתגלמותה.
והנראה דהנה אמרו חכמינו, זכרונם לברכה: צדיק מושל ביראת אלהים – כלומר:
צדיק הוא זה שמושל ביראת אלוהים, הוא המאסטר ששולט בפחדו מאלוהים. כך לפי הגמרא.
אך כאן הוא אומר – מיהו צדיק מושל? האל אומר: מי מושל בי (זה טקסט תלמודי, מאה 4 לספירה)? – צדיק!! כשהקב”ה גוזר גזירה צדיקים מבטלים. זה מהפכני.

ונתן השם יתברך כוח וגבורה לצדיקים, שיוכלו לבטל בתפילתם כל גזירות רעות ונקראים כביכול מושל בי צדיק. כלומר, יש רצון אלוהי בקוסמוס, אך האדם המואר והמפותח כאילו מקבל השראה אלוהית שמאפשרת לו כביכול לבטל את רצון האל. כלומר, כשהאל אומר מי מושל בי? צדיק.

וזה נראה פירוש הפסוק דאיתא בזוהר הקדוש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו
המלכים מדברים ביניהם, זה יהודה ויוסף.

כלומר – יוסף נקרא הקב”ה ויהודה נקרא כנסת ישראל.

אם כך, בפסוק הזה, יוסף הוא התגלמות/התגשמות של הקב”ה. האיש הפיזי שנקרא יוסף הוא התגשמות של הקב”ה. והאיש יהודה הוא מגשים/מאניש את כנסת ישראל.

כלומר, הוא נקט כאן 3 מהלכים –

1. האיש המואר , הצדיק, הוא נושא הטקסט.
2. הצדיק מושל ביראת אלוהים.
3. השיחה הזו בפרשה שלנו בין יהודה לבין יוסף היא שיחה בתוך האלוהות שמתקיימת על ידי שיחה של שני צדיקים. ואז משהו משתנה באלוהות, נוצרת מציאות אחרת. אלו הם יהודה ויוסף. יוסף נקרא הקב”ה, הצד הזכרי של האל, ויהודה נקרא כנסת ישראל, היא השכינה, הצד הנקבי של האלוהות.

וזה פירוש הפסוק ויגש אליו יהודה שהכנסת ישראל ניגשים אל הקב”ה – שספירת מלכות ניגשת לספירת תפארת.
ואז כל הדו-שיח הוא בין השכינה לבין הקב”ה: ויאמר אליו בי אדני – כלומר – בי האדנות והממשלה (אדנות בקבלה זה לכאורה יוסף) דמי מושל בי צדיקים בתפילתם מבטלים בתפילתם גזירות רעות..ידבר נא עבדך דבר באזני אדני…שהצדיקים בתפילתם להבורא ברוך הוא מהפכים ממידת הדין למידת הרחמים..שלא יהיה חרון אף – יהודה אומר ליוסף ‘אל תכעס’, שלא יהיה חרון אף – ובכך הופך את מידת הדין למידת הרחמים.

ומיהם הצדיקים האלה שתפילתם עושה פרי? אותם הדבקים תמיד בשמו הגדול והם בבחינת אין ויראים מזדעזעים תמיד מפחד השם..מושל בי צדיק. – כלומר, מי הצדיק? הגדרת הצדיק כאן היא: מי שדבק בשמו הגדול. ומה המשמעות? באופן קלאסי אנו מבינים “להידבק בשמו” כביטול האני שלי, שהופך לאין, ואז הצלחתי לדבוק באין, ב nothingness האלוהי, ואז אני יכול לשנות. בבודהיזם אין הוא סונייטאה. ואי אפשר להגיע לסמאהדאי ואז להפוך דברים בתוך האל, אלא רוצים להגיע למקום שבו נדבקים באין, בסונייאטה. ואז מתמלאים בחמלה וחוזרים לפעול כבודיסאטווה. וכאן, בחכמה העברית הצדיק רוצה להידבק בשמו הגדול, ואז נהיה אין, ואז נהיה אקטיביסט גם בתחום האלוהי. ומנסה לעשות מהפכה בתוך העולם האלוהי, כלומר, לא רק בארץ, אלא גם באלוהות. כלומר, תפקיד הצדיק הוא להוביל מהפכת הארה בתוך האלוהות עצמה. זה מהפכני ! אם כך, הצדיק מחבר וחש את מה שקורה בעולם העליון, וזה אפשרי.

ואיך הצדיק עושה זאת? הוא דבק בשמו הגדול, זהו המכניזם המיסטי. ומה המשמעות של מילים אלו? בדרך כלל זה תהליך של התבדלות. אך שם הוא ביטוי לטביעת נשמתך, הסיפור שלך. אז איך נעשית הדבקות? לא רק על ידי ביטול עצמי אלא על ידי נוכחות לא דואלית בסיפור שלו. ואם הוא לא בסיפור שלו, למשל, יש לו קנאה (רוצה להיות בסיפור אחר) או כעס – אז זה יוציא אותו מהסיפור שלו, כי אז הוא לא ב’השתוות’ (ז’ין קליין, קרישנמורטי – השתוות משמעה שכל מה שקורה לי זה כל מה שצריך לקרות; אני אפעל בכל כוחי, אך מה שקורה לי הוא שקורה. וגם אם אני פקיד בנק אז אוכל לפעול לצאת מזה, אך כל עוד אני שם עליי לפעול בתוך הסיפור שלי). רק אם הצדיק יכול להגיד- המקום היחידי שאני רוצה להיות הוא הרגע הזה – אז זו דבקות בשם. זוהי נוכחות מלאה בתוך ההווה הנצחי, בלי שום רצון לשנות משהו שאתה לא יכול לשנות – ואז נפתחים השערים.

אם כך, הצדיק נדבק בשם שלו-עצמו ובכך הוא נדבק בפועל ‘בשמו הגדול’.
הסכנה – לעולם אל תחשוב שאתה באופן קבוע שם. כי ביסוד החכמה העברית יש רצא ושוב. אף אחד לא נמצא שם תמיד. אינך יכול תמיד להיות שם.

רצא ושוב – אתה רץ, מגיע, מזדווג, ואז – כמו שהרב קוק כותב – אם אתה שפוי, אתה חוזר לתודעה הרגילה, לשוב, ואז שוב רצה. זו ריצה תמידית ממוחין ד’קטנות למוחין ד’גדלות. והקבלה מאוד הקפידה שהתנועה הזו קורית כמעט תמיד בלב ובמוח של הצדיק. מדוע? כי אם זה לא כך, הסיכון הגדול הוא שנעשה דאיפיקציה של כל מה שהצדיק אומר. כלומר, גם הצדיק עצמו ירגיש שהוא אלוהים ושלכן הוא לא יכול לטעות, ואז אינו יכול להתפתח. כלומר, אם הארה אבולוציונית היא נכונה, אז גם הצדיק צריך להתפתח. ואחרת, הוא כבר הגיע, ואז אין לו לאן להתפתח. כלומר, יש כאן סכנה של המימסדיזציה של הצדיק. כך שהצדיק עצמו צריך להכיר שהוא נע ונד בין מוחין ד’קטנות למוחין ד’גדלות.

וכל התפיסה הזו היא תפיסה של הארה אבול’ שמתמקדת בתפיסת הצדיק. הצדיק הופך להיות חלק מהיסוד האלוהי, ואז יכול להפוך בתוך האלוהות.

מי היא השכינה כאן? כנסת ישראל. ומה זה אומר? כנסת ישראל כביטוי לשכינה אומר שזו תודעה קולקטיבית.

כלומר, יש 2 סוגי צדיקים בחסידות –
האחד הוא האדם.

השני הוא הציבור. כלומר, בתפיסת המאור עיניים, הקהילה עצמה היא הצדיק, החבריא קדישא עצמה מאנישה את היסוד האלוהי עד כדי כך שהציבור עצמו יודע מה קורה. וזה כוח גדול לציבור. הציבור עצמו מסוגל לעבור למצב תודעה אחר. ואיך הציבור עושה את הדבקות בשמו הגדול? על ידי כך שיודעים את השם של כל אחד ואחד. זו חבריא קדישא. זו סנגא בבודהיזם. יש כוח לשם. ולכן צריך להתאמץ ! ואז ידיעת השם הופכת יסוד ואינקרנציה של השכינה.

מקור נוסף – מדרש רבה בראשית פרשה סט פסקה ג

א”ר יוחנן הרשעים מתקיימים על אלהיהם …אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם… – רשע הוא מישהו שאומר ‘אני תלוי באלוהות’. וצדיק הוא מי שיש לו תודעה שהאלוהות תלויה בי!! אם כך, האדם הדתי כאן הוא ה’רשע’. אמנם במישור של הבדלה צריך להיות ‘רשע’, כלומר, לסמוך על אלוהים. אך בגמרא אומרים שצדיק הוא בתודעה של ‘מתחסד עם קונו’, קרי,

דמיינו חוייה של אמא עם התינוק שלה – תארו לעצמכם שהקב”ה הוא התינוק, ולא האמא ! והתינוק הזה תלוי באמא, היא השכינה. התינוק הוא האל שרוצה להתפתח שתלוי באמא. והרי בדרך כלל יש את העם, כנסת ישראל, שתלויים באמא/האל. אך מעל זה יש עוד דרגת תודעה שבה אני מבין שהתינוק הוא הקב”ה, וזהו הינוקא בספר הזוהר: האלוהות שתלויה בנו. ואנחנו האמא. זה מדהים!! לחוות את עצמי כיסוד הצדיק, קרי, כיסוד השכינה/כאמא תתאה, קרי, כאמא של האלוהות !! זה משנה את כל החיים אם מפנימים את התפיסה הזו.
יש סיפור על מישהו שנמצא בצד השני של העיר, האישה הייתה חולה, הוא מביא אותה לבי”ח, היא נפטרה, הוא חוזר הביתה שבור, בתו קמה ואומרת לו שלא צריך לבכות כי אמא תבריא, והאבא שואל אותה הרי זה לא יכול להיות, והיא עונה לו שהיא הלכה לבי”כ והבאתי שני אורחים הביתה כי אתה לידת אותי שצדקה תציל ממוות, ולכן אמא תהיה בסדר, ואז הוא אומר לה – לא התכוונתי שצדקה תציל את אמא ממוות אלא שצדקה תציל את האלהים ממוות.

כלומר, עלינו לחיות בתודעה הזו בתוך חיינו פנימה, לחוות את האל כתינוק שתלוי בי.

מקור נוסף – ספרי פרשת ברכה פיסקה ה (מאה 3 לספירה)
כיוצא בו אתה אומר (ישעיה מג) ואתם עדי נאם ה’ ואני אל כשאתם עדי אני אל וכשאין אתם עדי אין אני אל
כשאתם עדיי – אני אל; וכשאינכם עדיי – איני אל.

איפה התינוק מוצא את עצמו לראשונה? בפניה של אמו. כשהתינוק מרגיש שאמא עדה לו, מעידה עליו, אז הוא מוצא את עצמו. וכאן, כשהקב”ה מרגיש שהקהילה, כנסת ישראל, מעידה על האלוהות, אז האלוהות מרגישה את קיומה-שלה.

פויירבך – הוגה חשוב שדיבר על האלוהות כהשלכה של האנוש. כלומר, אלוהים הוא יציר של דמיון אלוהי. אך פויירבך שכח שהדמיון הזה הוא יציר האלוהים. השכינה בזוהר הוא כוח המדמה. כלומר, האל שאתה לא מאמין בו – אינו קיים.

מקור נוסף – איכה רבתי פרשה א’ פסקה לג
רבי עזריה בשם ר’ יהודה בר’ סימון אמר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כמד”א (תהלים ס’) ‘באלהים נעשה חיל’ ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה דכתיב (דברים לב) ‘צור ילדך תשי’
(נשים לב לשמות – עזריה; יהודה)
כלומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כוח בתוך האלוהות, וכאשר הם לא עושים זאת הם מתישים ומעייפים את האלוהות, כי – הצור שילד אותך הותש, התעייף.
עושין רצונו של מקום משמעו עושים במובן יוצרים את הרצון של המקום (כמו – איזוהי אישה נאה, העושה רצון בעלה).

ואיך מגלים את רצון האל? הדרך היחידה היא לקלוף את כל הקליפות, את כל האגו, את כל החיצוניות, את כל השטחיות עד שאני מגיע לרצון הטהור שלי. ורצוני הטהור הוא-הוא רצון האל. זוהי תורתו של מי השילוח, המבוססת על המקור דנן: להיות מסוגל לעקוף את המצווה ולהגיע ישירות לרצון האל וזאת על ידי בירור, שמשמעו – הבהרת התשוקה. אני רוצה רק כי זה רצון טהור, ללא כל מניעים כלשהם. והאפשרות להגיע לזה היא ההארה.

לתת ל’רבות מחשבות בלב איש’ לעבור, עד שאני מגיע לרצון הטהור שלי – ורצון זה לעולם (!) אינו משקר !! זוהי השקפה אופטימיסטית ביותר, המאמינה בכוחו של אדם. כי הרי יכולנו לאמר שאדם הוא כה מושחת וכה מלא באגו שאין לו סיכוי להגיע לזה. והנה בא האישביצר ואומר על בסיס המקור הזה שאכן כך הוא האדם, בעל תאוות וגאווה, אך אם הוא עושה את העבודה הוא מסוגל להגיע לרצון הטהור שלו. וצריך שתהיה לי התשוקה להיות שם. הרב קוק קורא לזה “החירות העילאית” ב’אורות הקודש’. וברגע שיש לי את זה, זה הדבר הכי חזק בעולם. ועל כך נאמר – ‘אין דבר העומד בפני הרצון’, קרי, הרצון האמיתי הפנימי שלי. שם אפילו רצון האל לא עומד מולו. זוהי המשמעות של ‘מי מושל בי? צדיק’ – האל כאילו אומר ‘זה רצוני’ אך הצדיק, בבחינת שכינה, בבחינת רצון טהור, הוא המושל.
(אצל מקובלי ז’רונה השכינה היא הרצון עצמו, להבדיל מתפיסת הזוהר).

מקור נוסף – עבודת הקודש חלק א’ פרק כז – ספר קבלי של ר’ מאיר אבן גבאי (רנסנס, מאה 16)

כבר כתבתי בפתיחת ספר זה, כי העבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד, והוכחתי כן, מרמזי הרבה מקראות ומדברי רז”ל עם שהיא קבלה ביד בעלי העבודה איש מפי איש שהדבר כן, ולזה היה כוח וחיל ביד החסידים ואנשי מעשה להמשיך הרצון מהעליונים אל התחתונים בעבודתם ובמעשיהם הטובים, והוא עשיית הטוב והישר בעיני ה’, כי הנה העליונים יתעוררו בהתעוררות התחתונים, ולכן החסיד העובד על הכוונה הראויה כאלו עוזר את השם המיוחד בפעולתו, וכמו שכתבו רוכב שמים בעזרך

עבודה צורך גבוה – העבודה הרוחנית שלנו היא צורך גבוה, הצורך של האלוהי. המעשה שלנו הוא צורך אלוהי.

[הסרט ‘רוקי’ – מתאגרף שבא להילחם במתאגרף מקצוען. ורוקי מאתגר אותו. יש לו חברה בשם אדריאן. בשלב מסוים, רוקי מוותר בנושא האיגרוף, וגם חברתו עוזבת אותו, הוא חולה בבי”ח ואז הוא קם וצועק ‘אדריאן, אני צריך אותך’ מהי נקודת המפנה בסרט? זוהי היכולת שלו לתת את המתנה האינסופית לאהובתו בלהגיד שהוא זקוק לה, שהוא צריך אותה I need you – בתפיסת הקבלה המתנה האינסופית שהאלוהות האינסופית נותנת לבן תמותה היא המילים הללו. האל אומר לאדם – אני צריך אותך, אני לא יכול בלעדיך, ויש צורך פנימי נעוץ בעומק האלוהות, קרי, ‘האל מתאווה לעשות דירתו בתחתונים’. העבודה שלנו היא, אם כך, צורך אלוהי.

אני ממש ממלא את הצורך של האל. אני מאיר את האל. לכן העבודה היא צורך גבוה, ולא צורך של הדיוט בלבד.

והוא ממשיך ואומר שיש מסורת מיסטית שכך הוא אצל כל אחד, ואני הראשון ששם זאת על נייר וממשיך למצוא מקורות, אך המקור הוא המסורת המיסטית שעברה מאחד לשני ושמלמדת שהאל צריך אותנו.

ולזה היה כוח וחיל ביד החסידים ואנשי מעשה להמשיך הרצון מהעליונים אל התחתונים – הרצון האלוהי מורד מהעולם העליון אל העולם התחתונים

והוא עשיית הטוב והישר בעיני ה’ – ותמונת ה’ יביט – ר’ אייזיק מהומיל מפרש זאת – משה רואה את תמונת ה’, והכוונה היא ‘תמונת ה’ – יביט’ קרי משה רואה את התמונה שה’ רואה. להיות מאהב זה לראות בעיני האל.
הארה משמעותה, אפוא, ‘מצידנו’, מהפרספקטיבה שלנו, ל’מצידו’, קרי, לפרספקטיבה שלו. כלומר, איך אני עושה את הטוב והישר? בעיני ה’ ! אני הופך לעיניו, אני רואה מה שהוא רואה. אני חייב למצוא תנועה של מעבר מ’מצידי’ ל’מצידו’. לכן, איש חזון אמיתי זה מי שחוזה את מה שה’ רואה.

כי הנה העליונים יתעוררו בהתעוררות התחתונים, ולכן החסיד העובד על הכוונה הראויה כאלו עוזר את השם המיוחד בפעולתו, וכמו שכתוב רוכב שמים בעזרך (דברים לג) – האל מתואר כרוכב בשמים בעזרתך.

הרב קוק רואה את עם ישראל כשבט מתקופת השבטים, ויש להתעלות מעל זה כדי לגעת בקהילה גלובלית. אך זו טעות. העם היהודי לא צריך להיות עם יותר טוב מעם אחר. אך לכל עם יש אופי מסוים. הסיכון הוא כשהעם אומר ‘אני נבחר’ ולכן גנטית אני טוב יותר מעם אחר (וגם היהודים וגם הטיבטים חושבים כך). יהדות היא קהילה של הארה. הטקסט שלהלן קשור לכך.

מקור נוסף – עבודת הקודש חלק א’ פרק יח

ולפי שבא החפץ והרצון לבחור אומה אחת תהיה חבל ונחלה לשמו הגדול וראה שאם תהיה האומה ההיא כשאר האומות שאין לו יתברך שום שיתוף בהם…לכן קבע במפתח ההוא שלשלת, והוא שלשלת הייחוד סוד האצילות שנשתלשלו משם, והם חלקו מיוחדים לו, והוא השם הגדול המיוחד שהוא משותף בהם ובו הם חיים, ולא יאבדו ולא ישמעו בין האומות, כי בו הם מצוינין וניכרים, כי הם חלק ה’ ונחלתו, אשר ברר והבדיל לו, כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה’.

כלומר, יש צורך לבחור אומה אחת, אומה במובן קהילה, שבה האנשים יבינו שהם חבל ונחלה לשמו הגדול;
לכן קבע במפתח ההוא שלשלת, והוא שלשלת הייחוד סוד האצילות שנשתלשלו משם השם הגדול הייחודי שותף להם ובו הם חיים

כי בו הם מצוינין וניכרים, כי הם חלק ה’ ונחלתו, אשר ברר והבדיל לו, כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה’
כלומר, כשקולפים את הקליפה השובניסטית מהטקסט הזה, הוא אומר שיש צורך בעולם בקהילה מוארת, בעם שרואה את תפקידו וייעודו להגיע למודעות שהם חלק משמו הגדול כי חלק ה’ עמו. זה לא בשביל כל אחד. המשמעות – האם אני מוכן לחיות במודעות שלמה שאני חלק מהאלוהות, שהאלוהות תלויה בי? לא כל אחד יכול.

כשאר האומות – לחיות כמו ‘סתם’ בן אדם שחי את חייו, ביומיום, וזה לגיטימי. יש מי שמוכן להיות בתודעה (תודעת ישר-אל) שבה מרגישים עוצמה רבה ושמחה אינסופית וגם את האתגר של להיות ‘חלק ה’ עמו’. פירוש הטקסט הזה בצורה שובניסטית – אסור. וגם להתעלם ממנו אסור. כי הטקסט הזה מדבר על קהילה מוארת. זו בחירה להיות בזה. האל לא יכול לבחור בך, אתה צריך לבחור את האל. לא כל מי שאינו ישראל לא שייך, ולא כל מי שישראל הוא בתודעה הזו. זה עניין של בחירה. לבחור לקחת על עצמי את האחריות לאבולוציה של האלוהות.

הרב קוק מדבר מפורשות על ‘האבולוציה של האלוהות’. וברגע שנכנסים לקהילה הזו, אין משהו יותר מרגש ומשמח וכוחי ומדכא ומעלה ומוריד והכל. אתה עושה זאת כבודיסאטווה. התפיסה שהקהילה היא השכינה והיא פועלת כבודיסאטווה, קרי, כבעל התפקיד להביא את תודעת ההארה לעולם.

מקור נוסף – הרב קוק (המשך מיום שני 2.1 ) – ‘שני ערכי השלמות’

מבינים אנו בשלמות האלהית המוחלטת שני ערכים של השלמה. יש שני סוגי השלמה באלוהות. ערך אחד של השלמה, שמצד גדלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה כלומר אלוהים הוא מושלם ואין מה להוסיף משהו על האלוהות כי הוא כבר שלם . אבל אם לא היתה האפשרות של הוספה היה זה בעצמו ענין חסרון. לולא השלמות אינה משתלמת, אז היא אינה שלמה, כי האדם המשתלם, שעובר תהליך התפתחות וטרנספורמציה, מוערך על פני האדם הנולד מושלם. כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מין העלאה, אנו חווים את המקום הזה ? כאשר שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל, אשר על כן לא תוכל השלמות האלהית להיות חסרה זה היתרון של הוספת הכח. רק אם יש חסרון אז אפשר להשתלם, אז האל לא יכול להיות שלם אם אין בו חסרון ועל כן יש באלוהות הכשרון של היצירה ההתהוות העולמית הבלתי מוגבלת הולדת העולם באה מרצון האל להתפתח ההולכת בכל ערכיה ומתעלה, ונמצא שהנשמה האלהית העצמית שבהוויה המחיה אותה הוא העילוי התמידי שלה הנשמה האלוהית היא המניע הפנימי של האלוהות, שהוא הוא יסודה האלהי, הקורא אותה להמצא ולהשתכלל.

וכל מה שהמדע הולך ומתבסס על יסוד ההתפתחות האבולוציה הולך הוא ומתקרב אל האור האלהית היותר בהירה שהיא ההארה ההתפתחותית

תורת ההתפתחות ההולכת וכובשת את העולם כעת היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות.
אבולוציה כאן פירושה האל המתגלה בהתפתחות של האדם היחיד ושל הציבור. קרי, היסוד הפנימי שבתוכי שנקרא ערגה אלוהית שהוא יסודה של כל המציאות, היסוד בתוך נשמתו של האדם ושל כל המציאות העורג למעלה, הוא היסוד שפועם בתוך האלוהות עצמה.

אם כך, למה אני חי? למצוא את מקומי המיוחד בתרומה לאבולוציה של האל. זה כל הסיפור. ואם מה שאני עושה זה כדי להזין את האגו שלי או כדי להמעיט את חוסר הביטחון שלי, או אז לא אמצא מקומי באבולוציה הנ”ל, אז אני לא חי. עליי לעשות את עבודת ההיטהרות. אם אני תקוע בתוך פחדיי, ובתוך התככים שלי, שם כל האנרגיה שלי מושקעת, כל הזמן עליי למלא את החלל הריק הזה, וההחלטות שלי, המודעות והלא מודעות יהיו על מנת למלא את הריק שאני חש בעצמי. ואיך עושים זאת? אני מתמלא בתודעה הפנימית שאני קיים קיום אינסופי כחלק מהאלוהות ושיש משהו שאני מסוגל לעשות שיפתח ויגדל את האלוהות , שאין עוד מישהו אחד נוסף בעולם שיעשה זאת. זה נקרא חיים. זה נקרא ערך חיי אדם. זו המתקה. ואת זה לא לומדים. ככל שיש חיץ ביני לבין התודעה הזו – אני לא שם. ועליי גם להיות בהבדלה, ואז לעלות להמתקה הזו. זה נקרא בזוהר ‘להפוך מרירו למתיקו’ – להפוך את המרירות (למה אני נולד ?! למה אני קיים; נאבק עם כל העולם, ואז אני מת. זה ניכור, חרדה.) ולהפוך ל’מתיקו’ זה לעלות לדרגת ההמתקה, שם אני מבין שאני משתתף ברצון האלוהי ומזין אותו, ואין שם פירוד כהוא-זה.
‘יהי שלום בחילך, שלווה בארמונותייך’ – הברכה שלנו לאלוהות.