? דור לדור יביע אומר – למה אוכלים חרובים בט”ו בשבט

בסוף תקופת החשמונאים חי אדם קדוש שהיה משחק לפני האלוהים. חוני המעגל היה שמו, והסיפור שסיפר נמצא בתלמוד (תענית 23 א’). יום אחד ראה חוני אדם נוטע חרוב ושאל אותו: כמה שנים דרושות לעץ עד שישא פרי? שבעים שנה, ענה האיש. האם אתה מאמין שתחיה שבעים שנה לקטוף את פירות העץ? שאל חוני.ענה האיש: אני נוטע את העץ לא עבורי אלא עבור נכדי.ביום החמישה עשר לשבט אנו חוגגים את נטיעות העצים. יום זה משופע בסמלים ובדימויים – כולם של קדושה ומתיקות. בדמיון הפנימי של המורשת היהודית נטיעת עצים ובמיוחד עצי החרוב קשורה לסבים ולנכדיהם, למסרים שמועברים מדור לדור. לכן אנו אוכלים בט”ו בשבט את פרי עץ החרוב.אבל מה הוא המסר? מהו תוכן הדיאלוג בין הדורות?שמונים דורות לאחר חוני המעגל ומאה שנה אחרי הבעל שם טוב (הבעש”ט), מייסד התנועה החסידית, חי בעיר קארלין-סטולין רבי אהרון הגדול. לכל בית ספר לחסידות יש הדרך שלו לשרת את אלוהים.בעיר קארלין נהגו להתפלל בצעקות, בכיות וזעקות בכל כוח הריאות. הם עשו זאת כדי לסלק ממוחם כל מחשבה היכולה להסיט אותם מהריכוז באלוהים.בקארלין היה מנהג נוסף לא לדייק בזמני התפילות. תפילת מנחה החלה לעתים שעות ארוכות לאחר השעה הייעודה על פי ההלכה. הרבי מקארלין נהג לומר: כאשר אבוא לפני בית הדין של מעלה והבורא ישאל אותי מדוע איחרתי כל כך בתפילת המנחה, אשאל אותו למה הוא מאחר כל כך בהבאת המשיח.יום אחד אחרי הצהריים אמר הרבי לחסידיו:” רתמו את הסוסים אנחנו יוצאים למסע.””אבל רבי,” הם ענו, “כמעט חושך, ועלינו להתפלל תפילת מנחה.” “לא חשוב,” ענה הרבי, “נתפלל כאשר נגיע ליעדנו.” וכך הם החלו במסע ונסעו שעה, שעתיים ושלוש, שעות רבות לאחר רדת החשכה. “רבי כבר כמעט חצות ועוד לא התפללנו מנחה,” אמרו החסידים. “בכפר הבא נתפלל,” אמר הרבי. לאחר זמן קצר הגיעו לכפר, והרבי הראה להם בית קטן בקצה העיירה.אדם זקן מאוד פתח את הדלת. “נוכל להתפלל מנחה בביתך?” שאל הרבי. “בבקשה, לכבוד הוא לי.”וכך סמוך לחצות התחילו הרבי וחסידיו בתפילת מנחה. תפילתם היתה כה נלהבת שהם שכחו את השעה. הם התפללו כפי שנהגו תמיד בבכיות, צעקות וזעקות בכל כוח ריאותיהם. כל בני הכפר התעוררו בבהלה וחשבו שפרצה שריפה. הם רצו לעבר הרובע היהודי עם דליי מים. כאשר הגיעו לבית שבו נערכה התפילה נוכחו לדעת שהאש שפרצה בו אינה אש מכלה אלא אש מרפאה. האיכרים נסחפו בהתלהבות והצטרפו לתפילת החסידים בכל כוחם.עם תום התפילה נוכחו הכפריים שהקארלינר הוא לא איש רגיל. הם הלכו לבתיהם והביאו מיני מאכל ומשקה כדי לכבד את הרבי ואת חסידיו. והרבי והחסידים והכפריים אכלו וצחקו ושרו ביחד כל הלילה.חגיגת קודש: היה דומה שהמשיח כבר הגיע.כאשר הפציע הבוקר חזרו הרבי וחסידיו אל העגלה כדי לחזור לעירם. פנה הרבי אל המארח הזקן ואמר לו: “באתי הנה כי הרגשתי מבולבל: התפללתי ומשום מה ידעתי שעלי לבוא לכאן, שיש לך מסר בשבילי.”המארח החל לדבר: “רבי היום הוא יום הולדתי ה-107. בדיוק לפני מאה שנה, ביום הולדתי השביעי, הגיע הנה מורה קדוש עם תלמידיו. הוא היה לבוש אחרת ממך ודיבר במבטא שונה משלך. גם מנהג התפילה שלו היה שונה משלך, אבל גם הוא בא להתפלל מנחה באמצע הלילה. גם באותו לילה העירה התפילה את שכני האיכרים, וגם אליו הם הצטרפו בהתלהבות. לפני שעזב אותי המורה, הוא הניח את ידיו הקדושות על ראשי, הביט אל תוך עיני ואמר: “בעוד מאה שנה בדיוק יבוא אליך מורה קדוש עם תלמידיו כדי להתפלל את תפילת מנחה לקראת חצות הלילה. גם הוא יעיר את כל הכפר. “אנא,” אמר האיש הקדוש, ששמו היה ישראל בן אליעזר וחנה הבעל שם טוב, “אנא אמור לאותו מורה קדוש שהייתי כאן לפניו.”עץ החרוב מסמל את החיבור בין הדורות. כל סבא וסבתא יהודיים מחויבים לנטוע עץ חרוב עבור נכדיהם.כלנכד יהודי מחויב להיות כאן בעוד שבעים שנה לקבל את פירות עץ החרוב ולחשל עוד חוליה בסיפור הנצחי של העם היהודי.בכל מועד בחיינו אנחנו, נכדים וסבים, משאירים מסרים ומקבלים מסרים שהושארו עבורנו.בשל כך נבחר אברהם אבינו בידי אלוהים להיות היהודי הראשון. הוא לא היה הראשון שהעריץ את אלוהים, הוא לא היה הראשון שידע את האמת, אבל הוא היה האיש הדתי הראשון בתנ”ך שהצליח להעביר את ערכיו וכמיהותיו, לא רק לילדו, אלא גם לנכדו. הוא הראשון שהצליח להעביר מסר לנכדו יעקב המתוק, הבודד והמבולבל: “אני רוצה שתדע שהייתי כאן קודם.” ויעקב הוא הנכד היהודי הראשון שאכל את פירות עץ החרוב. הוא מקבל את המסר ומעביר אותו מחדש בסיפור שאינו נגמר של העם היהודי.