אילוסטרציה: סרחיו גבריאל

משנה: אדם יכול להגיע למצבים מיסטיים נעלים ועדיין לא להיות בן אדם טוב והגון. ההתפתחות הרוחנית בדורנו הביאה אותנו לשלב ההבנה שלהיות טוב משמעו להיות אכפתי וחומל, לפחות בעיקרון, לא רק כלפי עצמי וקרובי המידיים, אלא כלפי העולם כולו. לכן, לצד השגת מצבי תודעה נעלים, עוסקת המסורת העברית בפיתוח הכישורים להשגת דרגות גבוהות יותר ויותר של התפתחות מוסרית

נראה שבתרבות “העידן החדש” השמאנים פופולריים מאוד. ההערצה כלפי השמאן החכם והמסתורי הבולטת בכל פסטיבל ובאין ספור סדנאות, מבטאת את תחושת הדחייה הרווחת בחברה כלפי התבנית הצרה והשטוחה, זו שמפרשת את המציאות כדברים שקורים על פני השטח, כמאורעות חיצוניים בלבד, בעלי מיקום פשוט שניתן למדוד אותם בעזרת כלים מעבדתיים.

השמאן מייצג את השיבה להכרה במודעות הפנימית כאל מציאות שאמיתותה אינה פחותה מזו המדעית, זו שעל פני השטח. השמאן אינו דוחה את התפישה המדעית, הוא רק אומר שהמדע מייצג מימד אחד בלבד של המציאות ושהוא טועה עמוקות ומפגין בורות בכך שהוא מתעלם ממציאותו של המרחב הפנימי שהוא לחלוטין שווה ערך.

אולם, הפופולריות הסמלית של השמאן מגלה גם את אחד הכשלים הגדולים במחשבה של תנועת הניו אייג’ ושל תנועות נוספות העוסקות בפוטנציאל האנושי, שרווחות בשלושים-ארבעים השנים האחרונות, תנועות שהולידו בין השאר את ירחון “חיים אחרים”.

אכן, כשל זה הוא מהותי לא רק בתנועת הניו אייג’ אלא גם בחברה בכללה. זהו כשל שחיוני לתקנו, מפני שתוצאתו היא בלבול קשה בנושאים חשובים מאוד כמו מטרתה המרכזית של העבודה הרוחנית, האנשים שעלינו לבחור כדוגמה ומודל לרוחניות, והיחסים שבין מורה לתלמיד. על מנת לעשות סדר בנושאים חשובים אלה ולהבין מהי הסיבה שעל אף העובדה שכמה מחברי הטובים ביותר יכולים להיות שמאנים – הם אינם מהווים מודל או דוגמה עבורי ואיני רוצה שישמשו מודל רוחני עבור ילדי, יש לערוך הבחנה פשוטה אך מהותית אחת בין מצבים ((States לדרגות (Stages).

מגלשות וסולמות

כשאני משתמש במונח “מצבים”, כוונתי לכל מצב תודעתי שלאחר שמגיעים אליו, חווים ממנו נסיגה. להיות שיכור או בהיי מסמים – אלה הן דוגמאות למצבים ואכן אנו קוראים להם “מצבי תודעה חלופיים”. הישגים מיסטיים גם הם מצבים. בתורת הקבלה ובמיוחד בקבלת האר”י, מדברים רבות על מצבים מיסטיים שונים כגון “זיווג” או “דבקות”. גם בוודנטה (הכתבים ההינדיים), בכתבים המיסטיים של הנצרות, בבודהיזם ובסופיזם, יש תיאורים בהירים מאוד של מצבים שונים שנחשבים להישגים מיסטיים. פילוסוף וחכם מודרני אחד, שהוא גם חברי הטוב, קן וילבור, כתב ספר נפלא, “פרויקט האטמן” ((The Atman Project, המתאר את המצבים הללו ומשווה את הופעתם בכל המסורות הרוחניות הגדולות. גם המורה שלי באוניברסיטה, משה אידל, כתב בהרחבה על מצבים אלו על-פי המסורות הקבליות.

טבעם של מצבים אלה, כפי שציינתי, הוא הופעתם בדרך כלל אצל אדם שעוסק באימון רוחני (או מקצר את הדרך בבליעת חומר כלשהו), כשבנקודה מסוימת נסוג המצב לקדמותו והאדם שב לרמה רגילה של תודעה.

“דרגות”, בניגוד לכך, הן דבר אחר לגמרי. דרגה מושגת כשהתודעה או יכולת אנושית אחרת נפתחת לרמה גבוהה יותר, כזו שכאשר היא מושגת, היא אינה אובדת עוד. זוהי ההגדרה המאפיינת דרגות בכל מישור של התפתחות, יהיה זה קוגניטיבי, ספורטיבי, מוסיקלי, רגשי, מוסרי או כל מישור אחר. ניקח התפתחות קוגניטיבית לדוגמה: ישנן ארבע דרגות עוקבות שמתייחסים אליהן באופן כללי כאל דחפים, דימויים, סמלים ומושגים. דימויים – הכוונה ליכולת להחזיק בדימוי מנטלי, כשלפי החוקרת מרגרט מהלר מופיע כושר זה אצל תינוק בגיל שבעה חודשים בערך. יכולת זאת תבוא לידי ביטוי, לדוגמה, ביכולת שלו להחזיק בדימוי המנטלי של כלב המשפחה ולהגיב בחיוב לדימוי אף בהיעדרו של הכלב. זו דרגה גבוהה יותר מדרגת הדחפים – שהיא חוויית תחושות ותגובה אליהן בצורה אימפולסיבית (1-7 חודשים על-פי מהלר). כשמושגת דרגה זו של התפתחות קוגניטיבית אין ממנה חזרה. הדרגה הבאה, דרגת הסמלים, מתבטאת ביכולת התינוק להבין את שם הכלב: “פלאפי”. פלאפי אינו הכלב, אך הוא מסמל את הכלב (גיל 2-4 שנים על-פי מהלר). התפתחות מושגים מצויה בדרגה גבוהה יותר מהסמלים. מושג הכלב מציין לא רק את פלאפי אלא קבוצה שלמה של אוביקטים המכונים כלבים (4-7 הן שנות המושגים על-פי מהלר). כדי להבהיר את היחס שבין מצבים לדרגות נתבונן באחד מקווי ההתפתחות החשובים ביותר: ההתפתחות המוסרית. בני אדם אינם נולדים טובים מטבעם, אלא הם מתפתחים בעזרת הכוונה נכונה ואימון רוחני במעלה סולם הטוּב.

בני אדם אינם נולדים עם מוסר, הם מתפתחים בעזרת הכוונה ראויה לדרגות מוסריות גבוהות יותר. תיאורטיקנים של תאוריות התפתחות בתחום האתיקה (קולברג, גיליגן, הברמאס, לווינגר, מסלו וקיגן), יסכימו על קיומן של ארבע דרגות של התפתחות מוסרית, כל אחת גבוהה מקודמתה וכוללת אותה, ורחבה יותר במעגל האיכפתיות והחמלה שהיא מייצגת.

הדרגה הראשונה קרויה בפי רוב התיאורטיקנים הדרגה האגוצנטרית. האכפתיות והחמלה ממוקדת בעצמי ולא מעבר לכך. הדרגה השנייה היא אתנוצנטרית: האכפתיות והחמלה אינן מכוונות רק לעצמי אלא גם לקהילה שלי ולארצי, אך לא יותר מכך. בדרגה השלישית האכפתיות והחמלה מכוונות לעולם כולו ולכל בני האדם, ובדרגה הרביעית לכל היצורים החיים.

מבט דרך הפריזמה

בנקודה זו עלי להביא תפיסה פוסטמודרניסטית משמעותית ולהוסיף חוק חשוב הנוגע למצבים: כל המצבים זקוקים להרמנויטיקה. לא להיבהל, הרמנויטיקה היא רק מילה נמלצת ל”פירוש” (הרמס היה האל היווני שאחראי על הפירוש). כל המצבים דורשים פירוש, והם מפורשים אך ורק דרך נקודת המבט של הדרגות. נניח לדוגמה שאני חווה חוויה מיסטית אוטנטית של Unio Mystico – אחדות מיסטית עם האל. אני יכול להגיע לחוויה זו באמצעות שנים של מדיטציה או בעזרת טריפ של LSD. בעוד שהחוויה הראשונה עדיפה על השנייה, לשם הדיון שלנו אין זה משנה. אם אני מצוי בדרגה אגוצנטרית של התפתחותי המוסרית, מצב האחדות עם האל שאחווה יגרום לי לחשוב, אם אני נוצרי כמובן, שאני ישו. אם אני יהודי, אולי אחשוב שאני המלאך האלוהי מטאטרון או השכינה או התגשמות אלוהית אחרת. נקודת המפתח היא שאני מפרש את המצב המיסטי שלי דרך נקודת ההשקפה של מצב ההתפתחות האגוצנטרי שלי. אם הגעתי לדרגת ההתפתחות המוסרית הבאה, שבה אני אתנוצנטרי, אני עשוי להגיע לחוויה מיסטית אותנטית של אחדות עם האל, שתגרום לי להאמין שהעם שלי הוא עם הבחירה היחיד של האל, שבני עמי נעלים מבחינה רוחנית ואולי אף גנטית על פני כל שאר העמים. הנקודה היא שהמצב המיסטי שלי נתון לפירוש. בפני עצמו אין למצב כיוון ברור והאינטרפרטציה שלו נעשית תמיד מתוך הפריזמה, נקודת ההשקפה של הדרגה המוסרית. נחזור אל ההבחנה הראשונית שלנו בנוגע להערצה שרווחת בקרב הניו-אייג’רים כלפי השמאנים והחבֲרות שמצמיחות אותם. לפני שנתלהב ונתרשם מחברות אלה, עלינו לזכור כמה עובדות פשוטות. האחת, השמאנים לא שיקפו את המשקל הגרעיני של הרוחניות של החברה שבה גדלו. השמאנים היו בני אדם נדירים שזכו בכוחות רוחניים מיוחדים ששאר חברי השבט בעיקר התייראו מהם. שנית, וזאת הטענה החשובה במאמר זה – בעוד אני מאמין שהחוויה המיסטית של השמאנים היתה אמיתית ואוטנטית, המצב המיסטי פורש על- פי הדרגה המוסרית שבה החברה שלו חיה. ומכיוון שהיא היתה אתנוצנטרית, השמאן היה מוכן לחלוטין להוביל את שבטו לטבח של השבט השכן. הסיבה פשוטה: הקריאה לאכפתיות וחמלה שנבעה מעומק החוויה המיסטית בפירושה האתנוצנטרי הוגבלה לבני שבטו שלו בלבד.

חשוב להבין שאנרגיה זו מצאה את דרכה גם אל טקסטים מסוימים של הנבואה העברית והועברה הלאה אל התודעה המיסטית של מקובלים מסוימים. הספרות הקבלית מלאה בדוגמאות למצבים מיסטיים גבוהים שדומים מאוד לאלה המושגים בידי השמאן בכך שהם מוטים באופן טרגי להנחת יסוד אתנוצנטרית – ברוב המקרים בצורה לא מודעת. אולם האתוס הנבואי העיקרי בחוכמה העברית מכוון למוסריות האוניברסלית.

הנקודה לגבי הדרגה המוסרית האתנוצנטרית שמשתקפת באופן ארכיטיפי בתודעה השמאנית היא רבת עוצמה. אדם יכול להגיע למצבים מיסטיים נעלים ועדיין לא להיות בן אדם טוב והגון. ההתפתחות הרוחנית בדורנו הביאה אותנו לשלב ההבנה שלהיות טוב משמעו להיות אכפתי וחומל, לפחות בעיקרון, לא רק כלפי עצמי וקרובי המידיים, אלא כלפי העולם כולו.

ניתן לראות שרוב המלחמות בעולמנו התבססו על דברי מנהיגים שלעיתים קרובות השיגו מצבים רוחניים אמיתיים, כמו במקרה של נציגים עיקריים של האיסלאם הפונדמנטליסטי, כמו חומייני באירן, בן לאדן בערב הסעודית ואבן סדר בעירק – כאלה שנותנים פירוש מעוות דרך נקודת מבט אתנוצנטרית. הביטו בפניו של בן לאדן: יש לו מבט מיסטי, של אחד שיודע לעומק, הוא בוודאי יכול היה להיות מנחה מוצלח של סמינר ניו אייג’, ובה בעת הוא גרם לשני מטוסים להתרסק לתוך בנייני מרכז הסחר העולמי ולהרוג בצורה זוועתית אלפי אנשים.

מצבים ודרגות. באופן דומה יכול אדם להשיג מצבים מיסטיים אוטנטיים, להזיל דמעות תוך תפילה כנה, ובכל זאת לא להיות אדם מוסרי, מאוזן או אפילו בריא בנפשו. זאת משום שמצבים מיסטיים מקבלים פירוש דרך כל הדרגות ולא רק דרך דרגות מוסריות. כך יכול אדם להיות בעל חסכים רבים בהתפתחות הרגשית שלו ולהיות מסוגל להגיע למצבים מיסטיים גבוהים מאוד. המצב המיסטי חייב תמיד לקבל פירוש דרך הפריזמה של דרגת ההתפתחות הפסיכולוגית של האדם. תחושה מרכזית זו היא אולי הרעיון החשוב ביותר בתודעה המיסטית העברית.

אהבה על המשקל

הפגאנים והתודעה הפגאנית שאליה כיוונו רוב כתבי התנ”ך, הצטיינו במצבים מיסטיים דמויי שמאניזם. אסכולת ההארה המודרנית שעמדה מול עידן המדע עשתה רבות כדי ללעוג לטענות להישגים מיסטיים נעלים בחברות העתיקות שהאוריינטציה שלהן היתה פגאנית ושמאנית. הדחייה המודרנית ממצבים מיסטיים אינה מדעית. היא מגיעה מכיוון שאפשר לקרוא לו מדעיוּת: האמונה העיוורת והדוגמטית שמה שהוא מציאותי יש לו מיקום פשוט. כלומר, הוא יכול להיבחן בכלים מעבדתיים. זה פשוט לא נכון. יש צורות רבות של מציאות שהן אמיתיות לא פחות וכל אחת מהן נמדדת בכלים המתאימים לתחומה. תופעות של הכרה פנימית כגון אהבה, למשל, אינן יכולות להימדד במעבדה. כמובן שיש לאהבה ביטויים מעבדתיים: הורמונים מסוימים שמופרשים, פעילות של גלי המוח, אך אלה הם רק ביטויים פיזיים של מציאות הכרתית פנימית שאינה בת מדידה.

אך אין הדבר אומר שההכרה הפנימית אינה יכולה להימדד באופן ערכי. היא יכולה בעזרת סטנדרטים שהם אינהרנטים לטבעה. אלא שהניו אייג’, בזריזותו המוצדקת לדחות את המדעיות ולאשר את תקפות המצבים הפנימיים, במיוחד אלה המיסטיים והמדיטטיביים, החל למעשה לסגוד למצבים אלה. ואין מקום שבו סגידה זו באה לידי ביטוי בדרך ברורה יותר מאשר בדחיפות לאמץ שמאנים, שמאניזם וכל מה שנודף ממנו ריח של פגאניזם שנחשב כל כך “קוּל” בתרבות העידן החדש.

לעומת זאת, המיסטיקן התנכי הידוע בשמו “הנביא”, הגיב לתודעה הפגאנית והשמאנית באופן אחר לגמרי מנביאי המדע ונביאי העידן החדש. הנביאים התנכיים לרוב מקבלים את הלגיטימציה הבסיסית של החוויה הרוחנית של הפגאני, אך מתנגדים לו משום שהחוויה המיסטית שלו מפורשת דרך השקפה לא מפותחת או מפותחת למחצה של הצד המוסרי או הרגשי שלו. הנביא רואה בפגאן מקור לרוע מוסרי גדול. ואכן כך הוא הדבר. ההאדרה הניו אייג’ית של תרבויות עתיקות אלה נובעת לצערנו מבורות. האינקה, האצטקים והמאיה, לדוגמה, עסקו באופן שוטף בהקרבת אלפי קורבנות אדם. מדי שנה העלו קורבן נשים כשלבן הפועם נתלש מחזיהן כדי לקרב את אומת האצטקים לאֵלָה. בריצה שלהם לאמץ את מה שאנחנו מכנים כיום “התחום שמעבר”, הופשט האדם היחיד מדמותו האנושית בדרך זוועתית. זוהי עבודה רוחנית אכזרית ביותר שלא הבינה את העיקרון התנכי של גרעין מוסרי, העיקרון של האישי, הוודאות שבן אנוש נוצר בדמות האלוהי ולכן ראוי לזכויות אינסופיות של כבוד וערך. כך שבו בזמן שהמצבים הרוחניים שהושגו היו מציאותיים מאוד, הם פורשו בצורה קטסטרופלית באמצעות נקודת השקפה נמוכה ומעוותת. על אף שברור שקורבן אדם בצורות הטקסיות שלו עברו מהמדע, הניו אייג’ עדיין לא מצליח להבדיל כראוי בין pre-פרסונלי לטרנספרסונלי, כשהוא תוקף את האישי כמקור כל הרוע. הניו אייג’ אינו מצליח להבין ובכך שומט את האינטגריטי הבסיסי שלו מתחת לרגליו, שהאישי הוא אכן הישג גדול. הוא נע מעבר לטבע הpre אישי שלמרבה הטרגדיה קשור גם לדה-הומניזציה שרווחת הרבה בפגאניות ובשמאניות.

פעמים רבות מאוד במחשבה הניו אייג’ית נשכח שרמות עולות של מודעות אמורות לכלול את הרמות הקודמות. הטרנספרסונלי אינו נסיגה יחסית לpre -פרסונלי. הוא אמור להתעלות ולהכיל גם את האישי כשהוא מגיע לדרגות שמעבר.

דבקות והלכה

החוכמה העברית לא דחתה מצבים כנחוצים מבחינה רוחנית. “דבקות” – המטרה העיקרית של המיסטיקה העברית המאוחרת היא ברבים מביטוייה לא דרגה אלא מצב תודעתי. כלומר, זהו הישג מיסטי שבמיוחד בהופעותיו הדרמתיות יותר אינו יכול להישמר לתקופות זמן ממושכות.

החוכמה העברית ראתה את החשיבות הגדולה הן של מצבים והן של דרגות. לשתי התופעות יש מקום. מצבים חשובים במיוחד בהיותם חוויות-שיא המאפשרות הצצה לטיבה של הדרגה המוסרית הבאה. הדרך הקלה ביותר להבין זאת היא באמצעות התאהבות. לפי המיסטיקנים היהודים, התאהבות היא מודל קלאסי למצב, שכאשר מגיעים אליו חווים לזמן מה את כל נפלאותיו על האקסטזה שבו, ואז הוא אובד. כשהוא אובד, לא הכל יורד לטמיון. ההתאהבות אינה בדיחה אכזרית שהפיל על האנושות אל סדיסט, אלא היא מצב שמציע הצצה למה שניתן להגיע ביחסים שלנו, אם וכאשר נהיה מוכנים לעשות את העבודה הרוחנית הדרושה כדי להשיג אהבה, לא כמצב אלא כדרגה. באופן דומה, מצבים של דבקות ומצבים מיסטיים אחרים שבהם קיימת חוויה של קשר גומלין בין כל הדברים, נוכחות מלאה, החיוּת שבפנים וכוח הכמיהה של ההוויה, מאפשרים לאדם שעובר את החניכה למצוא את דרך הגישה לחוויה שבה הוא נוכח כיצד ניתן לחיות מצב זה באופן יומיומי. כלומר, למצוא דרך לחוויות אלה כדרגות יציבות ולא רק כמצבים חולפים.

מצבים חיוניים ביותר כדי לתת השראה לרמות גבוהות יותר של אחריות, אהבה וחמלה. המיסטיקן העברי מטפס לשמים אך בדרך זו או אחרת הוא עוסק בהורדת זרימת החסד, השפע של השמים, חזרה לאדמה. מצב יכול לתת לנו הצצה לדרגה גבוהה יותר בסולם המודעות ולתת לנו את האנרגיה וההשראה לעשות את העבודה האמיתית של התפתחות רגשית, מוסרית ורוחנית, הדרושה לנו כדי להשיג את הדרגה כמציאות חדשה ויציבה. אולם, וזה עניין קריטי, המחקר הטוב ביותר מראה לנו שמצב יכול לאפשר לנו להשיג את השלב הבא בסולם הדרגות אך הוא לעולם אינו מאפשר לנו לדלג על דרגה. בעיקרון, דרגות דורשות טיפוס כמו בשלבים של סולם, אחת בכל פעם, צעד אחר צעד, תוך עבודה רוחנית, מוסרית וחינוכית אמיתית, כנדרש בכל אחד מהשלבים.

המיקוד של האימון הרוחני העברי הוא, על כן, באיזון דק ומשמעותי שבין פיתוח כישורים להשגת דרגות יציבות של התפתחות מוסרית ובין אימון רוחני שמתמקד בהשגת מצבים חשובים אך ארעיים של מודעות אלוהית שתיתן, כל זמן שהיא נמשכת, הצצה לדרגה גבוהה יותר של התפתחות. שני מסלולים אלה נקראים בחוכמה העברית “דבקות” ו”הלכה”. דבקות – מלשון הידבקות לאל – מייצגת דרגה מיסטית של התודעה. הלכה – מילה נרדפת לממסד הדתי בישראל שהפכה את המונח “הלכה” למשמעות של סגידה, ומשמעותה הפשוטה היא “חוק”, אך כפי שיש את הטאו – הדרך, זוהי למעשה דרך של עבודה רוחנית, מוסרית ורגשית שנכונה בידי החוכמה העברית, ומטרתה הראשונית היא פיתוח של מה שאמא שלי נהגה לקרוא לו “מענטש” – בן אדם הגון, מוסרי וער מבחינה רוחנית. הריקוד המשותף של הלכה ודבקות, מצבים ודרגות, הוא ריקוד חשוב של החוכמה העברית.

ליד: . דרגה מושגת כשהתודעה או יכולת אנושית אחרת נפתחת לרמה גבוהה יותר, כזו שכאשר היא מושגת, היא אינה אובדת עוד. זוהי ההגדרה המאפיינת דרגות בכל מישור של התפתחות, יהיה זה קוגניטיבי, ספורטיבי, מוסיקלי, רגשי, מוסרי או כל מישור אחר.

ליד: בתורת הקבלה ובמיוחד בקבלת האר”י, מדברים רבות על מצבים מיסטיים שונים כגון “זיווג” או “דבקות”. גם בוודנטה (הכתבים ההינדיים), בכתבים המיסטיים של הנצרות, בבודהיזם ובסופיזם, יש תיאורים בהירים מאוד של מצבים שונים שנחשבים להישגים מיסטיים.