In the Big Picture I am Never a Victim תודעת הקורבן

This short article was written by a student after the teaching Marc Gafni gave on Victim Consciousness and the story of Hagar. This article summarizes and applies in an original and insightful way the teaching of Marc Gafni. It only appears in Hebrew. Please click the “Hebrew” link in the upper right hand corner of the page to view it.

Marc Gafni’s teaching is available under Sex, Ethics and Power on the English side of this website.

 
תודעת הקורבן

האם לא נענה בכיה של הגר?

הסיפור שלפנינו הוא של התפתחות – דיפרנציציה ואינטגרציה

הדיפרנציציה מתחילה בזה שנולד להגר ילד , כלומר הילד הופך ממה שהיא ממש , לחלק בתוכה , החלק חסר הישע שלא מקבל מענה , שלא רואים אותו , מגלם את עצמו בגוף שלישי כ-IT עצמאי , ואז הוא נמצא לך מול העיניים ואינך יכול להתעלם ממנו עוד. ואז הילד מצחק עושה מה שילדים עושים ומכניס את הגר לצרות, הילד עשה – אך האחריות על הגר.

ויכלו המים – בסופו של דבר לוקח הילד הפנימי חסר הישע את כל האנרגיה הנפשית של האדם

ואז בא המהלך הפתולוגי (לכאורה) – במקום דיפרנציציה ואינטגרציה יש לנו דיפרנציציה וניכור , הוא לא שלי, והגר מנסה הכל , כדי שלא יהיה שלה , משליכה אותו, מתרחקת ממנו.

אך כאן קורים שני דברים מדהימים:

1. הילד מושלך – לכולנו יש אשליה שהילד שלנו לא ישרוד בלעדינו , אנו צריכים לשמור ולהגן עליו , כי הוא הרי חסר ישע וכך אנו משמרים את חוסר הישע שלו. ברגע שהגר משליכה את הילד , יש לו הזדמנות לגדול , ואכן הנה הילד הופך לנער התרחשה גדילה וצמיחה , עוד לפני האינטגרציה !! כלומר אם נתאר את התהליך ההתפתחותי ביתר דיוק אז הוא : 1. דיפרנציציה 2. גדילה וצמיחה עצמאית של כל אחד מהחלקים , וזה דורש ומחייב סוג מסוים של ריחוק 3. בשלות לאינטגרציה.

2. הגר בוכה – אם באמת היתה מנוכרת מהילד , אם באמת היה הדבר אפשרי לנתק חלק ממנו הרי היתה הגר פשוט הולכת משם , וגם לא היה צורך בבכי. אבל המציאות היא של אחדות , ולכן כל ניתוק יזום איננו אפשרי, אפשרית רק אשליה של ניתוק וניכור , והגר מבינה זאת פתאום ובוכה , והבכי הוא על זה שהיא רואה שאי אפשר ניכור , אם הילד מת שם בחוץ אז הוא מת גם בפנים. הילד בתוכה , גם אם היא משליכה אותו במציאות החיצונית איננה יכולה להשליכו בפנים. וברגע שהיא מתאבלת על המוות הפנימי בתוכה , על שעזבה את הילד לנפשו וגורמת למותו בחוץ ובפנים, על שהיא מאבדת חלק מזהותה הפנימית, וזה ממש מוות, אז בבכי שלה היא לגמרי אחד עם המצב שלה , לא עוד מסתירה אותו , אין עוד אשליה של שליטה , ואז מתרחשת גם בה הגדילה.

3. והחזיקי את ידך – הולכים יד ביד , בהרמוניה , מצד אחד : יש נפרדות , יש דיפרנציציה ,, יש הבדלה , יש אוטונומיה , מצד שני: יש גם קשר , יד ביד , יש תאום , יש הרמוניה.

כלומר מה שנראה מתוך תודעה של הבדלה כניכור, כפתולוגיה כקורבנות, נראה מתוך תודעה של המתקה כמהלך הכרחי להתפתחות , כל התפתחות דורשת מרחב וריחוק. אם ההורה לא מוכן לוותר על בנו , הוא יתפוס זאת מתוך תודעה של הבדלה כניכור, אך אחרי שנים מפרספקטיבה חדשה יראה , זה היה הכרחי זה רק סייע לגדילה שלי ושל בני. לראות את הדברים מצידו ולא מצידנו.

אריק

ודעת הקורבןקולין פרגוסון הוא גבר שחור המואשם ברצח נוסעים לבנים בתחנת הרכבת של לונג איילנד. פרגוסון מביט מטה על עבר קורבנותיו, בוחר בסתם שבעה אנשים לבנים, ורוצח אותם בדם קר. סנגורו מגן עליו בטענה שהוא קורבן של האפליה החברתית כנגד השחורים אשר יצרה את מה שמכונה ה”זעם השחור”, והאפליה הזאת היא האחראית האמיתית לרציחות. פרגוסון אינו האחראי למעשיו. הוא קורבן. האשם הוא ה”זעם השחור”. עורך דינו של פרגוסון טען שכ-2/3 מהשחורים וכמחצית מהלבנים שהשיבו לסקר בעניין יחסם למשפט תמכו בקו ההגנה של הזעם השחור! הטעות בקו הגנה שכזה ברורה לגמרי. הרוב המוחץ של השחורים שסבלו מאפליה אמיתית אינו הופך לרוצחי המונים. ואמנם, הרוב המכריע של אנשים אשר עברו התעללות אינו מבצע פשעים אלימים. אולם ישנם שכן. אך – הם לא היו חייבים לעשות כן. הם לא היו קורבן של הנסיבות. שאלו מישהו – מדוע אתה עונה לטלפון? הוא בדרך כלל ישיב לך – משום שהוא צלצל. אולם זהו כבר סימן מקדים לתודעת הקורבן. מישהו שעונה לטלפון משום שהוא מצלצל הוא קורבן. צלצול הטלפון הוא גירוי. התגובה לצלצול נתונה לבחירת האדם. יתרה מכך – זהו בעצם מה שעושה אותנו אנושיים. אמא שואלת את בנה, “מדוע הכית את אחותך?” תגובתו הראשונה של הבן יכולה להיות ” משום שהיא צעקה עלי”. האם, בכדי לחנך את בנה, אמורה כעת להוכיח לבנה את תפישתו השגויה. “צעקותיה של אחותך עליך הן הגירוי. תגובתך לגירוי הייתה להכות, וזו בחירה שאתה אחראי לה.”

בחברה המערבית, תודעת הקורבן מערערת את הבסיס של חוק, פשע, שכר ועונש; ערעור אשר מחליש משמעותית את המרחב האלוהי וגורם לתרבויות לקרוס.

ניקח את מעשה הרצח כדוגמה. ישנה הבחנה יסודית בכל המערכות המשפטיות, מהתנכיות ועד למודרניות, בין רצח והריגה. לא כל הריגה נחשבת רצח. ואכן, התרגום של הדיבר השביעי כ”לא תהרוג” הוא שגוי. הדיבר אינו “לא תהרוג”, כי אם “לא תרצח”. הריגה ורצח אינם בהכרח זהים. כך, לדוגמה, אדם לא שפוי – איש אשר למשל שומע קולות האומרים לו להרוג – לא יכול להימצא אחראי לרצח.

כמובן אנו יכולים להסיק מהמקרה של רצח לצורות רבות אחרות של פשעים אלימים ולא אלימים.
בעל מגלה שאשתו מזה שנים רבות בגדה בו בקביעות עם חברו הטוב ביותר ואז רוצח אותה ואת חברו באכזריות. הבעל הוא קורבן, זעמו אמיתי. וזה אינו מצדיק רצח. אף על פי כן, בהרבה הקשרים משפטיים מודרניים הבעל מצליח לצאת מזה עם שנה או שנתיים בכלא..
אחד המקרים המפורסמים ביותר של לצאת נקי מרצח הוא של האחים מננדז. הם תיכננו את רצח הוריהם- הפשע המושלם- במשך מספר חודשים. לבסוף כאשר הם נעצרים, הגנתם מבוססת על התעללותו לכאורה של אביהם. העורך דין המפורסם אלן דרשוביץ, בשחזורו את הסיפור, אומר שייתכן והם המציאו את קו ההגנה הזה. אך הבה נניח שאביהם באמת התעלל בהם. מדוע הם הרגו את אימם בזמן שהיא ישבה ואכלה תותים ומילאה את טפסי ההרשמה של בניה לקולג’? יתרה מכך – לאחר הכדור הראשון הם רדפו אחריה כשהיא כבר מדממת במורד המסדרון, ורוקנו לעברה עוד מספר כדורים.
העניין הוא שאפילו אם הייתה התעללות, רצח של הורים אינו התגובה היחידה להתעללות מהצד של ילדים בוגרים שעזבו את בית הוריהם. ובכל זאת, טענתם לחפותם בגלל שהיו קורבנות התקבלה במלוא כובד המשקל ע”י בית המשפט ורוב חלקי הציבור. האסטרטגיה הנפוצה בקו ההגנה של הקורבן היא להציב את הקורבן האמיתי – במקרה זה ההורים המתים- למשפט. החשיבה המרומזת פה אומרת – “זה הגיע לקורבן” – קו הגנה שאין לו תוקף חוקי או מוסרי משום שהוא מחליש באופן חריף את המרחב האלוהי שהחברה נשענת עליו. המיקרו והמקרו קשורים באופן אינטימי. ברגע שהזעם היוצא מקרבך ע”י הפיכתך לקורבן הופך לתירוץ קביל למעשי אלימות, מעגלי אלימות מחרידים יופיעו בעולם וחיש מהר יהרסו אותו. אם נחבר את סיפורם של האחים מננדז עם ספרה הידוע של אליס מילר “הדרמה של הילד המוכשר”, המצב נהיה מפחיד באמת. ספרה של מילר, שהיה רב מכר במשך כעשרים שנה, עסק בכך שלא רק האחים מננדז הם קורבנות של הוריהם, כי אם כל הילדים הם קורבנות של הוריהם. “ההדחקה של התעללות ברוטאלית הנחווית במהלך הילדות גורמת להרבה אנשים להרוס את חייהם ואת חייהם של אחרים”. אלה שלא עברו טיפול נפשי מכונן – ורובנו לא עברנו- הנם ע”פ מילר “קורבנות פגועים… של העבר… של הכלא הבלתי נראה והאכזרי של הילדות”. היא מדברת על “הייאוש של הילד שהתעללו בו”. “כל החוויות הטראומטיות של הילד נשארות כלואות בחשיכה”. בתיאורים אלה, מילר לא מתייחסת לקבוצה ספציפית של ילדים, אלא לכל הילדים. היא הצליחה בהפיכת כל בן אדם, בזכות היותו נולד וגדל, לקורבן. לפיכך, לגיטימי להסיק שכולנו רוצחים פוטנציאלים ואם אנו מבצעים רצח הורים, כולנו יכולים לטעון ל”התעללות ברוטאלית” – הגנתם של האחים מננדז.

כאשר בין לאדן שרף אלפי בני אדם תמימים במגדלי התאומים, הוא גם כן הונע ע”י הזעם הקדוש האישי שלו. כאשר טרוריסטים של הפת”ח מפוצצים אוטובוסים מלאים ילדים בישראל, הפרשנים של הCNN מסבירים שזאת ביטוי של הזעם הפלסטיני, והרוב המכריע של החברה הפלסטינית באמת רואה בזה ביטוי לגיטימי של אותו הזעם. ההקשר המוסרי אינו קיים. ההיסטוריה אינה קיימת. הכול הופך לביצה אחת גדולה של זעם. השוויון המוסרי שולט בכיפה ורוע נוראי משוחרר לעולם, והכול מתורץ בשם הקורבנות. הבסיס הרעיוני כאן הוא שהנצחת ההתעללות הינה התגובה היחידה האפשרית להתעללות וקורבנות. כמובן שתגובה כזו שגויה בתכלית. יש לאדם בחירה איך להגיב לגירוי. ישנן תגובות אחרות בנמצא. התגובה הנשגבת ביותר – והיא התגובה שהברית תובעת מאתנו – היא דרך האלכימיה, כלומר, להפוך את ה”עופרת” של התעללות וקורבנות למתכת זוהרת של חמלה ואהבה. “גרים הייתם בארץ מצרים”, נכתב בטקסט המקראי. לכן אל תלחץ את הגר. אל תיתן לעובדה שעברת התעללות להפוך אותך למתעלל. הפוך את הסבל שלך לחמלה. זו היא האלכימיה של הברית.

הכול מתחיל במושג הבסיסי של אחריות אישית. זהו המושג המקראי שהאדם נברא בצלם אלהים. האדם אינו רק קשור לאלוהות; האדם למעשה נוטל חלק באלוהות. הווה אומר שהאדם אינו לכוד בטבע. בדהרמה הגדולה של בראשית, הטבע נאצל מאל הנוכח גם בתוך הטבע וגם מעבר לטבע. הרעיון של בריאה שמתפתחת מצביעה על כך שיש מטרה וכיוון; כוח חיים אלוהי אשר מדריך ובסופו של דבר שולט בטבע. רעיון זה של כוח אלוהי הנוכח בטבע ומסדר אותו, יחד עם רעיון האדם הנוטל חלק באותו טבע אלוהי, הוא הקרקע הפוריה אשר העניקה למדע המערבי את הרעיונות של קידמה, דמוקרטיה והרבה ממה שבצדק יקר לנו. באותה מידה, גם המושג של אחריות אישית הוא פועל יוצא של התפיסה הזאת. בן האנוש הנו גם חלק מהטבע וגם מעבר לטבע. בנרטיב המקראי, האדם אינו נברא פעם אחת כי אם פעמיים. בתחילה, בפרק הראשון בספר בראשית, הוא נברא כחלק מהסדר הטבעי; ואז שנית, בפרק השני, כבן אדם ייחודי שהוא גם בתוך וגם מכיל את הסדר הטבעי. אם האדם הוא לא רק חלק מהטבע אלא גם מעבר לטבע , אזי הוא יכול לשלוט בטבע שלו. מוענקים לו השמחה והכבוד המגולמים באחריות אישית. זהו בדיוק המושג המתערער כתוצאה מההגנה על הקורבן הכל כך פופולארית במערכת המשפטית בזמן הזה. האדם, האלוהי בעל פני התינוק, מסוגל לתעל את טבעו החיצוני ולחדור לטבעו העמוק והאלוהי. לכן, בעוד שזעם הוא דחף טבעי בנסיבות מסוימות, הוא לא בהכרח צריך להוביל לרצח. זעם הוא גירוי ורצח הוא החלטה. על ידי ההסתתרות מאחורי קורבנות, הבסיס המהותי הזה של תודעה רוחנית הולכת ונמחקת בחברה המודרנית.

ברגע שעמדת הקורבן מתבייתת בחברה, היא הופכת הרבה יותר מאיימת מאשר סתם קו הגנה של אי שפיות במשפטי רצח. זה מתחיל להיראות בכל מקום. סוכן FBI גונב אלפיים דולר מהממשלה ומפסיד אותם אחר הצהרים אחד בהימורים בקזינו. הוא מפוטר. אולם מחזירים אותו למשרתו לאחר שהוא תובע את הממשל משום שבית המשפט פסק שהנטייה שלו להמר עם כסף של אחרים היא נכות, ולכן הוא מוגן מטעם החוק הפדראלי. או שניקח לדוגמה את המקרה של עובד המאחר לעבודה יום יום. הוא פוטר. הוא תובע לחזור למשרתו בטענה שהוא קורבן של מה שמכונה בפי עורך דינו “סינדרום האיחור הכרוני”.

מקרה אחר – מי שהוא מודה שחשף את עצמו במקומות ציבוריים בין עשר לעשרים אלף פעם. הוא הורשע שלושים פעם בהתערטלות. הוא לא מקבל משרה של פקח חניה במחוז דיין, וויסקונסין, על סמך גיליון המעצרים שלו. הוא תובע את המחוז בטענה שהוא חושף את עצמו רק במכבסות ובספריות ולא במגרשי חניה. בפסיקה תקדימית הוא נמצא קורבן ראוי של ” אפליה בעבודה בלתי חוקית”.

תחילה עלינו לציין שהפסידו- קורבנות עושים נזק משמעותי לא רק לעצמם ולאלה שהם מאשימים סתם, אלא גם לקורבנות האמיתיים. פסידו-קורבנות לוקחים את התבנית של התעללות אמיתית בין אם היא מינית, משפחתית, גזעית, פוליטית, או כל סוג אחר, ומעצימים ומעוותים אותה מעל ומעבר. ישנה התעללות אמיתית בעולם. ישנם קורבנות אמיתיים הראויים לאהבתנו הרדיקאלית, לחמלה ולתמיכה. כתוצאה של קולות הבכי והנהי של הפסידו-קורבנות, הצעקה האמיתית של העשוקים, של האלמנה והיתום, נדחקת החוצה. להגר התנכית קוראים ממש הגר – הזרה. אך היא בעצם רק הפסידו-גר, אשר דרך אותנטית פתוחה בפניה, אך היא בוחרת שלא ללכת בה. דמעותיה מטביעות את דמעותיה של הגרה האמיתית, הקורבן האמיתי. המטרה המהותית של ההארה המקראית היא לפתוח את הלב אל הבכי של הגר האמיתי. על מנת לעשות כן, יש להיות מסוגלים להבחין בין הקורבן לביו הפסידו-קורבן. הדוגמה dogmaהמונחת ביסודה של תרבות הקורבנות היא הימצאות הרוע האנושי מחוץ לבן האדם. אמונה זאת מערערת את המרחב האלוהי באופן משמעותי.

העיקרון הוא שבגלל שבני האדם טובים מטבעם, כל רוע חייב להיות תוצאה של כוח חיצוני אשר משחית את הטוב הטבעי של בני האדם. הויכוח בין זרמי המחשבה הרבים המחזקים טענה זו מתמצית לדיון על איזו סיבה חיצונית לאדם נחשבת כגורם המרכזי של הרוע. עבור המרקסיסט, התשובה היא המבנה הקפיטליסטי של החברה והכלכלה; עבור שמרנים זה יכול להיות ממשלה ריכוזית מדי, אלימות בטלוויזיה או ליברלים. עבור ליברלים זה עלול להיות הכנסייה, רובים או פטריארכליות. אולם למרבה הצער הדוגמה הקובעת שהרוע ממוקם מחוץ לאדם גורמת למספר השלכות הרסניות אשר מחלישות באופן משמעותי את המרחב האלוהי.

ראשית, האדם אינו נקרא לשנות את עצמו; שנית, אין הוא מרגיש צורך ללמד טוב. אם בעיית הרוע היא חיצונית לאדם והוא נמצא בעולם, אזי הדרך להשיג את הטוב ולמגר את הרע היא לשנות את העולם.
אולם, בתודעה המקראית המיקוד של רוע האדם, וכתוצאה מכך המיקוד של האפשרות של שינוי, נמצא בתוך העצמי! הנושאים המהותיים אינם רובים, פורנוגרפיה או ממשלה ריכוזית מדי , אלא דברים כגון אנוכיות, התמכרות, תאוות בצע, אי הכרת תודה, קנאה ועצלנות. זו היא ברירת המחדל של רוב הטבע האנושי. האופי השטחי הזה חייב התמרה על מנת לסלול דרך לעצמי האלוהי הפנימי אשר הוא הוא המהות האמיתית של בני האדם. אולם, אם אדם מאמין שהאנשים טובים מטבעם, אזי הוא לעולם לא יעשה את העבודה הנחוצה על מנת לחדור לעצמי האלוהי הפנימי שלו. אחת הראיות הגדולות שהובאה ע”י רומנטיקנים מהמאה התשע עשרה על מנת להוכיח את הרעיון שאנשים טובים מטבעם הייתה שתינוקות נולדים ו”מאחוריהם ענני הכבוד”. האמת היא שבעוד שברוב המקרים תינוקות נולדים חמודים, הם אינם נולדים טובים. למעשה, ברוב המקרים, התינוק מתעלם מהצרכים של הוריו על מנת לספק את צרכיו שלו. שאלו כל זוג שלא התנה אהבים במשך שמונת החודשים האחרונים מאז שהתינוק נולד; עד שיש להם זמן, אנרגיה ורצון, התינוק מתחיל לצרוח…. רק לאחר התנתקות מהאם, התינוק, כישות אוטונומית מוסרית, יכול להחליט להיות טוב. על מנת לעשות כן האדם צריך לעשות כל מאמץ בכדי לצאת מתחושה השטחית של עצמאות מוחלטת וישות מנותקת אשר האינסטינקט הראשוני שלה הוא להבטיח את הנוחיות והישרדות שלה. הוא חייב לעבוד על מנת להוציא החוצה את האמפתיה שלו, את תחושת השלמות שלו, את הידיעה שהוא קשור לכל ובכל, וחושי הארוס, האהבה והמחויבות.

האמונה שאנשים הינם טובים מטבעם ועושים רע רק כאשר הם מונעים ע”י כוח חיצוני, יוצרת אמונה פופולארית חדשה ומסוכנת והיא שכאשר אנשים עושים מעשים רעים, זה לא בגלל שהם בחרו ברוע וכפועל יוצא אחראים למעשיהם, אלא משום שהם חולים. הם הקורבנות של מחלתם או של הסינדרום שלהם ולכן הם אינם אחראים. קו ההיגיון הבסיסי פה מבוסס על כך ששום אדם שפוי לא יבצע רצח, ולפיכך כל אדם המבצע רצח חייב להיות חולה רוח, כלומר לא שפוי. כך שבעוד שארנסט בקר טען שהכחשת מוות היא הכוח המניע הנסתר של התרבות, לכך יש אולי להוסיף את הכחשת הרוע. הטוב והרע הוחלפו ע”י שמות תואר כגון סוציופתיה, משחק תפקידים, זעם, פרנויה או פתולוגיה. כל אלה הם תוצאה של מה שאפשר לכנות “תרבות תרפויטית” שבה ההקשר המוסרי הוחלף ע”י ההקשר הפסיכולוגי. הטיעון הבסיסי בתרבות התרפויטית היא “אני לא אשם – השטן נכנס בי”. אולם, בעולם המודרני השטן הוחלף ע”י סינדרום התלות ההדדית, סינדרום ההתעללות, סינדרום הבעל הזועם, כל צורות האי-שפיות הזמנית, וכדומה.

התרבות התרפויטית טוענת להשוואה וירטואלית בין אלימות לבין מחלת נפש. קביעה זו היא פשוט שגויה. תחילה יש לציין שאלימות יכולה לפעמים להיות מוסרית ובריאה. הפעולה של הריגת חייל נאצי על מנת לשחרר את מחנות הריכוז הייתה בוודאות פעולה מוסרית ובריאה. בדומה, אישה אשר היא קורבן אמיתי לבעל אלים, המשתמשת באלימות על מנת לעצור אותו מלפגוע בה פעם נוספת, מגיבה בצורה בריאה בהרבה מאשר אותן הנשים שכל כך הושפלו ע”י מי שהתעלל בהן עד שהן נכנעות לאלימות הנשנית וחוזרת. אולם לא פחות חשוב היא הדחייה של התודעה המקראית והפועל יוצא שלה, המשפט המערבי הקלאסי, של ההנחה שאדם נורמלי אינו מסוגל לבצע מעשים אלימים. אדם אשר המרחב האלוהי שלו נחלש ע”י היעדר ערכים או היעדר הכשרה ומשמעת, יכול בהחלט לבצע רצח. הדוגמה המודרנית הטובה ביותר בתרבות הפופולארית לאמת בסיסית זו מגיעה ממקור מפתיע – סרטו המעולה של וודי אלן, “פשעים ועבירות קלות”. העלילה נסובה סביב רופא עיניים יהודי מכובד המנהל רומן. האישה מאיימת לחשוף את הרומן ואת עסקיו המפוקפקים אם הוא לא יעזוב את אשתו ויתחתן עימה. הוא בטוח שאם הוא יעשה כדבריה, היא תהרוס את חייו. אולם הוא אינו מעוניין לעזוב את אשתו ולשנות את אורח חייו. הוא פשוט רוצה לסיים את הרומן ולהמשיך בחייו. הרופא מבקש את עצת אחיו החלקלק. אחיו אומר לו שהוא יכול לארגן את רצח הפילגש. תחילה, הרופא הטוב נחרד מעצם הרעיון. הוא הולך לייעוץ אצל הרב המקומי ובנוסף, הוא נתקף זכרונות מאביו, ושתי החוויות מחזקות את הערכים הבסיסיים של המרחב האלוהי. “לאלוהים יש עיניים”. הווה אומר שישנו תחושה של איבוד הקיוונון של המתחם האלוהי ולאותו אובדן קיוונון– מה שלעיתים נקרא חטא – יש תוצאות קארמטיות, מה שלעיתים נקרא עונש. הקארמה לא תמיד מורגשת במשך-חיים אחד, אך כל המסורות הגדולות מלמדות שישנו סוג מסוים של אחריות. בסוף, הרופא, המבקש לשמר את החיים שהוא התרגל אליהם, מסכים לרצח פילגשו. אולם במקום להיהרס, הוא מתאושש מההלם וחוזר לשגרת חייו, כאילו יצא נקי לחלוטין מהרצח. העניין הוא שהרופא הזה הוא אדם נורמלי לחלוטין. הוא אדם נורמלי ובלתי מוסרי. האגו שלו גבר על ערכיו וגרם לו לבצע מעשה אכזר, אך אין לסווג אותו כבלתי שפוי זמנית, או כל שאר הסינדרומים האחרים שמשתמשים בהם בתרבות התרפויטית בכדי לתייג את הרוע.

זו בדיוק הנקודה ברומנו האפי של דוסטוייבסקי- החטא ועונשו. רסקולניקוב הורג אישה זקנה. ללא ההכרה באל, רסקולניקוב יכול בקלות לחיות בשלום עם מעשהו ולצאת נקי מהרצח. רק הערכים של המרחב האלוהי והקיוונון של הבסיס האלוהי של החיים הופכים רצח , גם כאשר הרוצח לא נתפס, לעיוות נוראי. אולם ברור הוא שרסקולניקוב, ע”פ דוסטוייבסקי, הוא נורמלי לחלוטין וכפועל יוצא אחראי למעשיו. דוסטוייבסקי אמר “ללא האל הכל מותר”, ווודי אלן אמר “החיים הם ג’ורה”; כלומר- ללא קשר עמוק לערכים ולאנרגיה המקודשת של המרחב האלוהי, אין כמעט מה לעשות כדי למנוע מאנשים שפויים לחלוטין, כאשר הם מאוימים, לעשות את הכל בכדי להימלט מעונש על רצח או כל עבירה אחרת. יתר על כן, יש לציין שגם מעשים טובים מאד לאו דווקא באים ממקום שפוי. האם הזוג הפולני הנוצרי שהחביא את אימי מהנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה וסיכנו את חייהם ואת חיי ילדיהם ייחשבו לשפויים ונורמלים? על פי אמות מידה מסוימות הם יכלו בקלות להיות מתויגים כבלתי שפויים ולא נורמלים. נראה שהאמיתות הפשוטות האלו עברו מעל להגיגיהם של מובילי התרבות התרפויטית.

תרבות הקורבנות המבקשת לזכות את האינדיבידואל מכל אשמה היא למעשה – בדרכים רבות- האויב הגרוע ביותר שלו. הקורבנות במהותה מחזקת דימוי עצמי נמוך- באופן פרדוקסלי, הביטוי האולטימטיבי של הרוע בתרבות התרפויטית. במקום לתבוע את הכוח והכשירות של הפרט, היא מחלישה אותו ומשאירה אותו חסר-אונים. התרבות הזאת מספרת לו שכאשר סערות הגורל הבלתי נמנעות מכות בו, אין לו שום יכולות בסיסיות להגיב. העמדה הבסיסית של פוליטיקת הקורבנות קובעת שהאדם חף מפשע ביסודו. במובן מסוים, זה יכול להתפרש כתגובה מאוחרת למוסרנות הפוריטנית אשר שלטה בעת ייסודה של אמריקה, ואשר ראתה את בן האדם כמושחת מעיקרו. אולם שתי גישות קיצוניות אלו מסרסות למעשה את האדם. כפי שכתב גארת’ וודס “אנו משלמים מחיר נוראי עבור כפרתנו”. איך תהיה לנו תחושה של כבוד עצמי אם אין אנו אחראים למי שאנו?