On Pagans and Prophets – On the Erotic and the Ethical מרדכי גפני

This article only appears in hebrew. It appeared as the cover article in Tikkun Magazine in 2003.

This article is incomplete. Some of the English has not yet been translated, not all the footnotes have been completed and some significant additions have not been yet been added.

I will God willing, publish a more complete version at a later date. For now the core of the idea is found below. There is something that I like about the almost prepared state of the article; it’s rawness, and the process of preperation usually invisible but in this case laid bare to the reader.
נביאים ועובדי אליליםעל האתי והארוטי
בית המקדש הוא הביטוי העברי המקורי לתודעה האלילית. לא במקרה, כפי שנראה להלן, שוכן היצר הרע לעבודה זרה בקודש הקודשים של המקדש. ואולם ההבדל בין תודעת המקדש לתודעה האלילית הוא מכריע. אבחנה חיונית זו תעמוד במרכז עניינו במאמר זה. אולם חשיבות ההבדל נובעת אך ורק מהדמיון העמוק ביניהן. גם המקדש וגם פולחני האלילים חולקים הערצה לאלה (המכונה “שכינה” בחכמה העברית), סמל הארוס המקודש.
שלא כמו ברובו של העולם המערבי, מבחינת בני ישראל לא היו היחסים עם האלה בגדר תחביב. היתה זו תשוקה עזה להיות בפנים, לחוש את המלאות האינסופית של המציאות בכל רגע ובכל מפגש – היה זה ניסיון לחוות את ארוס במלואו. ארוס, משמעותו השתתפות במלאותה של ההוויה, הרגשת האיחוד של הכול בהכול וצלילת עומק לפנימיותה של המציאות. כיוון שהקדמונים היו כה מודעים לעומק המציאות, היה זה כאב עז עבורם לחיות ללא חווית הארוטיות האינסופית של ההוויה.

נביאי תקופת המקדש התנגדו לעבודת האלילים בכל הלהט האתי שלהם. לא התקבל על דעתם שחוויית המקדש האקסטטית וההיולית – חשובה ועוצמתית ככל שתהיה מבחינה דתית – תהיה החוויה הראשונה במעלה. כשהארוס גבר על האתוס, התמלאו הנביאים בזעם קדוש. הנביאים לימדו שברגעים של התנגשות, האתי חייב תמיד לגבור על הארוטי.

היהדות המודרנית התפתחה מתוך תורות המוסר של הנביאים. ואולם במרוצת הדורות התעלמנו מהארוטי, המצוי בתודעה האלילית של עבודת המקדש. שכחנו את האלה, נוכחות חיונית בחייה של ישראל הקדומה. התפילה היהודית משקפת את הכמיהה, חסרת הניחומים כמעט, של הרוח העברית לבנייתו מחדש של בית המקדש בירושלים. אין כמיהה זו משקפת חלום להיות בעלים של גבעה זו או אחרת בירושלים – בעלות וקדושה הן דבר והיפוכו – לחילופין, זוהי כמיהה להשיב את הארוס הקדוש כחלק מרקמת חיינו. כפי שנוכחנו לדעת מקדש = שכינה = ארוס . ובדרך המעגל כמיהתנו לארוס היא גם כמיהתנו לאתוס. קריסה אתית מתרחשת כשיש מחסור בארוס. כאשר משתרר רִיק ארוטי, האתיקה קורסת.

IndeedtheSod HaYichdud which is so central to kabbalistic teaching may be understood as the enlightened realization that ethics and eros are ultimately one. הכאב של הריקנות שאדם חש כאשר הוא אינו מחובר לארוס המהותי שבו תמיד יוביל למעידה אתית וחילול. האג’נדה הסמויה של החילול האתי, למרות שלעתים תכופות הינה לא מודעת, היא לחפות על תהום הריק שנוצר מאובדנו של הארוס. ייתכן וניתן להבין את “סוד הייחוד” המרכזי כל כך בתורת הקבלה כאותה הבנה מוארת שאתיקה וארוס חד הם.

ר’ מרדכי ליינר מאישביץ’ והרב אברהם יצחק הכהן קוק (להלן הראי”ה קוק) ראו את נחיצותן של החיוּת והמטאפיסיקה של הארוס האלילי לשיקומה של תודעה דתית שתספק את העומק ואת הצורך של ימינו . **Of course we do neither Lainer or Kuk are talking about actual pagan practice but rather to the sacred spark of what we might call today the energy of paganism or the energy of the Goddess. מובן שאיננו חושבים שליינר או קוק מדברים על תרגול פגאניות באופן מעשי, אלא על הניצוץ המקודש השייך למה שניתן אולי לכנות ה”אנרגיה של פגאניזם” או ה”אנרגיה של האלה”. הכמיהה לבנייתו מחדש של בית המקדש, בחלקה הגדול, לפחות זו שבלא מודע התרבותי, היא לתודעת האלה.

כדי למצוא את דרכנו חזרה לארוס ולנשי, עלינו לגאול את הניצוצות של המסורת המיסטית העברית, שמוריה שימרו את חיוּת הרעיונות האלה כמסורת ותרגול אזוטריים. אנו זקוקים לחיבור מחדש ל”יצר הרע לעבודה זרה” שעל פי כמה מפרשני התלמוד הושתק, הודחק, אבל לא הומת.

ארוס

במסורת הקבלית, כמו גם אצל אפלטון, הארוטי הוא הרבה מעבר למיני, שכן הוא משקף את החוויה הפנימית העוצמתית שהמיניות במיטבה אמנם ממחישה אותה, אך אינה ממצה אותה. במיתוס ובמיסטיקה העבריים יש לארוס ארבעה פנים : הפן הראשון הוא הנוכחות המלאה בפנימיותה של ההוויה, שחוצה את התהום המפרידה בין סובייקט לאובייקט. על-פי דימוי מספר הזוהר, ארוס נמצא בזרימה של הנהר היוצא מעדן, מעיין החיים. באופן זה, כשאינני נמצא בזרימה של חיי, אינני חי בצורה טבעית. ההפך מארוס הוא מצב הניכור, התחושה של אדם המשקיף מבחוץ, שאין לו שום חוף מבטחים שהוא יכול לקרוא לו בית.

חוקר הקבלה, יהודה ליבס, מציע לראות את המלה “זוהר” כנרדפת בחלקה למלה היוונית “ארוס”. מחברי הזוהר לא היו מלומדים ימי-ביניימיים מיובשים. לחילופין, אנשים אלה היו עמוקים ומלאי להט אשר האמינו, כי דרך הכניסה לתוככי הרגע, הטקסט או היחסים_?_, הם מסוגלים לברוא מחדש את העולם ולרפא אותו. הארוס מתעורר בכל פעם שאנו נכנסים כל כולנו לדבר שאנו עושים, לעולמו של זה שאיתנו או למקום שאנו נמצאים בו, שהפנימיות שלו מסעירה את לבנו ואת דמיוננו. השכינה, הנוכחות האלוהית הנשית, היא, היא הארוטי המתמזג עם הקדוש. שכינה,* in many kabbalistic texts בטקסטים קבליים רבים היא החוויה העמוקה להפליא של היות בתוך, קרי בפנים.

הפן השני של ארוס הוא “הנוכחות המלאה”. אין זו איכות מובחנת ושונה מהראשונה, אלא איכות הזורמת בטבעיות ואפילו חופפת לאיכות הארוטית של היות בתוך. ועדיין אין היא זהה. מובן שהיות בתוך דורש נוכחות מלאה. אבל אנו יכולים לחוות נוכחות מלאה, גם כשלא התמזגנו עם הרגע וגם כשלא צלחנו פנימה. אנחנו יכולים להיות נוכחים במלואנו בשיחה בלי להיבלע בזרימת המפגש. משמעותה של נוכחות מלאה בעבודה(?) עשויה להיות שאנו מפיקים שמחה, סיפוק וערך עצמי מייעודנו.

לחיות חיים ארוטיים משמע להיות נגישים במלואנו לעושרו, למורכבותו ולגדולתו של האחר. זה לחכות בכל מאודנו לאחר שיופיע. השכינה, אומרים המיסטיקנים, היא נוכחות המחכה לנו שנהיה נוכחים. היא ארוס, העומד מתחת לחלוננו, מחכה. מחכה לנו שנרוץ החוצה ונחזה בפליאה בפניה.
הפן השלישי של ארוס הוא תשוקה . ארוס הוא כוח הכיסופים של ההוויה. אני נכסף משמע אני קיים. כל עוד אני חי מבחוץ, אני יכול להתעלם מתשוקותי העמוקות ביותר ולחנוק את כיסופי. אבל כשאני בפנים, כשאני נוכח לגמרי, אני יכול לגעת בכיסופי. אצל המיסטיקן העברי, בשונה מבני דודיו הבודהיסטים והיוונים, תשוקה וכיסופים הם מקודשים. להיות מנותק מארוס הכיסופים משמעו להיעזב בכפור של אי ההוויה. להשתוקק משמעו לעלות בלהבות.

דיכאון במהותו הוא דיכוי התשוקה. כשאנו מאבדים מגע עם תשוקתנו האותנטית, אנו נעשים חסרי מרץ ואפאתיים. בתשוקה יש ארוס נפלא. זה הדבר שמחבר אותנו בעוצמה הגדולה ביותר לחיותנו הפועמת. כמיהה היא חוט חיוני במארג הארוטי. היא באה משורש קודש הקודשים .
הפן הרביעי של ארוס הוא הזיקה של הכול בכול (interconnectivity of being). ‘החבוריות של ההויה’ ‘( כיסופים, תשוקה ודמעות מזכירים לנו את החוט הרביעי במארג הארוטי. הם לוחשים לנו שכולנו מחוברים זה לזה. אין אדם לעצמו. הכוונה המקורית של הדת היתה לקחת אותנו לאותו מקום פנימי שבו נוכל לחוות את הזיקה המהותית בין הכול להכול. כל הקיום כולו הוא שמיכת טלאים אחת גדולה של הוויה, וכולנו טלאים בתבנית המארג המופלאה שלה.

ארוס הוא זה המאפשר לנו להתעלות מעל לתחושת הבידוד וההפרדה ולחוות את עצמנו כחלק מהמארג. לכן ניתוק החיבור שלנו מארוס הוא חטא. חטא הוא אשליית ההפרדה. חטא הוא לא רע בנאלי, אלא הוא אטימות לחוש הארוטי. לא רק שאנו מאבדים את מקור העונג הגדול ביותר בחיים, אנו גם מערערים את אבני הבניין של חיבור הכול בהכול שבלעדיו יתמוטט העולם לגמרי.
התמזגות הזכר והנקבה

אחת התכונות המאפיינות של הארוטי, המיוצגתmodeled but not exhausted by the sexual {av I think I knocked out half of this sentence in Hebrew please check the original article and put back in thanks ☺) אולם לא מתמצית דרך העולם המיני , היא השולט ביקום. אף שלעתים מזומנות הוא מתבטא בהתמזגות של גבר ואישה, אין הוא מוגבל כלל וכלל לביטוי זה. מבחינת המיסטיקנים היהודים האיחוד המיני בין גבר לאישה מיוצג ולוקח חלק באיחוד הראשוני יותר בין שכינה (הנקבה האלוהית) לתפארת (הזכר האלוהי). בין אם קוראים להם יין ויאנג, על פי הטאו, או שאקטי ושיווה במיתולוגיה ההינדית, גברי ונשי הם פנים שונים של האיחוד הגדול יותר, כוח האלוהות החוצה את היקום ועובר מעליו. הארכיטיפ הקבלי של הזכר-נקבה ה”מעורים זה בזה” (כפי שמובא בבבלי, יומא נד, ע”א), הוא שני הכרובים, אחד זכר ואחד נקבה, המצויים בקודש הקודשים בבית המקדש. בעיני המקובלים המיזוג ביניהם הוא הביטוי הארוטי הגבוה ביותר של עולם מתוקן.

כדי לקלוע לעומק הבנת המיזוג הארוטי בין הגברי לנשי, עלינו להבין תחילה כל איכות לעצמה. התובנה הקוסמית של האר”י הקדוש, שפותחה מאוחר יותר בידי המיסטיקנים יצחק חבר והראי”ה קוק, מציעה פרדיגמה פשוטה למראית עין. הגברי נקרא “קו”, והנשי נקרא “עיגולים”. כל גבר ואישה הם גירסה ייחודית של קו ועיגול.

בואו נתבונן בטבע העיגול. עיגול מתאפיין בגמישות, באינטימיות, ברגישות לשוויון, בחיבור ובתקשורת. המעגל הנשי מוגדר דרך קרבה. הוא מקיף, מחבק ועוטף. הוא סמל לאינטימיות, לנאמנות וליכולת לסלוח ולהתחדש. המעגל נע סחור סחור בזרימה מתמדת של התחדשות, היזכרות וזיהוי. הוא תמיד חוזר ושב הביתה.

מתברר אם כך, שמעגל הוא ארוטי מטבעו. במעגל כל איש יכול לראות את רעהו. בלשונו של האר”י, הכול נמצאים פנים אל פנים. יש אינטימיות במעגל. הקו הגברי הרבה יותר נוקשה מהמעגל. שיפוט והבחנה הם תפקודים אופייניים לו. הקו מתווה היררכייה ברורה. יש מי שנמצא גבוה יותר עליו ומי שנמוך יותר. הקו הוא חד כיווני, וממילא אין מצב של פנים אל פנים. קו מסמל העדר ברור של אינטימיות. קו הוא תנועה קדימה, מכוונת-מטרה, מונחית וממוקדת. הוא מקדיש למבט קדימה הרבה יותר זמן מאשר למבט סביב.

האר”י אמר: “כל עולם ועולם וכל פרט ופרט בכל עולם ועולם עשויים משני העקרונות האלה, עיגול וקו.”[הערת שוליים] קווים ועיגולים בהרכבים ובאיזונים שונים הם הד.נ.א של המציאות הרוחנית. התערובת הייחודית של האנרגיות שלהם מְשַווה מִתאר, אופי ועומק לכל יחידה של מציאות.

האם משמעות האיחוד של הגברי והנשי היא שאחרי ההיטמעות המלאה המגדר המיני חדל להיות סוגיה? האם סוג של אקזיסטנציאליזם אנדרוגיני הוא החלום הקבלי על עולם מפותח? ובכן כן… ולחלוטין לא. זוהי תערובת שבה לא העיגול ולא הקו נעלמים אי פעם. כל אחד מהם נספג במלואו בחסד ההתמזגות עם האחר, אך לעולם אין הוא מאבד את יושרתו שלו.

יש פרדיגמה בסיסית במקורות המיסטיים העבריים, ובמסורות רבות אחרות, המספקת מפת מציאות בהירה להתמזגות העיגול והקו. זהו שילוש של שלבים. לדוגמה:
פשוט: לפני ההארה – חוטבים עצים ושואבים מים.

מורכב: הארה.

פשוט: אחרי ההארה – חוטבים עצים ושואבים מים.

עיקרו של רעיון זה הוא שלמרות דמיונם המופלג של השלב הראשון והשלישי, הם מייצגים בעצם שני עולמות שונים לגמרי. שכן שלב שלוש מטמיע לעומק את התודעה החדשה של שלב שתיים. ובעוד הפשטות של שלב אחד עשויה להיות נאיבית, שטחית ואף בלתי אחראית, הפשטות של שלב שלוש היא עמוקה, נבונה ואחראית. *Another expression of this same basic intuition is the core intuition of the Baal Shem Tov which distinguishes between three levels of consciousness, which he calls , Hachana’ah submission, Havdalah, distinction, and Hamtaka, sweetness. The first level is one where the person submits to some reality which overpowers him. The second level is one of moral distinctions and I thou-relationship with self God and other. It is the level of duality. The third level is that of “I am” where the individual participates in the unio mystica with the divine in some form or another. It is the level of non duality where all is seen to be part of the divine.

עוד ביטוי של הרעיון הזה הוא התובנה של הבעש”ט המבחינה בין שלוש רמות של תודעה הנקראות הכנעה, הבדלה והמתקה. הרמה הראשונה היא הכנעת האדם בפני מציאות כל שהיא הגוברת עליו. הרמה השנייה מתייחסת להבחנות מוסריות ויחס אני-אתה בין האדם לבין עצמו, עם האל, ועם האחר. זהו רמת הדואליות. הרמה השלישית היא של “אני הווה”, בה האדם מתאחד עם האלוהות בצורה זה או אחרת. זוהי הרמה של אי-דואליות בה הכל דומה כחלק אלוה ממעל.

במפת המציאות של ארוס, השלב הראשון הוא הארוס הטבעי של המעגל, ואילו השלב השני הוא הקו, שלעתים מתנגד לכמה מביטוייו של המעגל ואף משתלט עליהם. *The first level maybe of submission in which one submits to the pull of eros unrefined by personal ethics may be fairly called “pre-personal conciousness”. The second level where affirmation of the personal integrit of every individual is central is the level of havdalah or individuation and may be fairly termed “personal consciousness.”

את המדריגה הראשונה, זו של ההכנעה, בה האדם נכנע למשיכה של הארוס שאינה ממותנת על ידי חוקי האתיקה האישית, ניתן לכנות בשם “תודעה טרום-פרסונלית”. הרמה השנייה, בה ההכרה שהערך הבסיסי של כל אדם הינו מרכזי – רמת ההבדלה – ניתן לכנות בשם “תודעה פרסונלית”.

השלב השלישי הוא החזרה לארוס גבוה יותר, שבו העיגול והקו חודרים זה לזה, מניבים סימפוניה חושנית של רוח זורמת וצורה מדויקת, שלא ניתן להעלותה על הדעת במנחה הארוטית הראשונית של שלב הראשון. *This third level of engagment is that of Hamtaka and may be fairly termed “transpersonal conciousness”. הרמה השלישית, זו של ההמתקה, ניתן לכנות “תודעה טרנס-פרסונלית.”

Now each level of conciousness does not only in Hegels language –negate the previous level, it also preserves the most essential dimensiton of the previous level. Or in the language of Integral philosoepher Ken Wilber, each level of conciousness transcends and includes the previous levels.

כל רמה של תודעה אינה, כדברי הגל, רק שוללת את הרמה הקודמת; היא גם מנציחה את המימד המהותי ביותר של הרמה הקודמת. או כדברי הפילוסוף האינטיגרלי קן וילבר, כל רמה חדשה של תודעה גם עוברת וגם מכילה את הרמה הקודמת.

קווים ועיגולים, הגברי והנשי, הם עקרונות קוסמיים ששורשיהם מצויים בנשמותינו. לא הרוחניות בנוסח העידן החדש (עיגול) ולא הדת האורתודוקסית הישנה (קו) אוצרות בתוכן את הכוח לרפא את נשמותינו ואת הכדור שאנו חיים עליו. רק חזון ארוטי עמוק יותר הנמשך משניהם, פרדוקס האחיזה בקווים ובעיגולים גם יחד, יכול לרפא אותנו. תבנית המשולש שתיארנו, and the levels of consciousness to which they refer* ורמות התודעה אליהן הן מתייחסות כאן באה לידי ביטוי בחכמה העברית בצורה הזו:
שלב ראשון – פגאניזם/מקדש (עיגול): זהו הארוס הבלתי מזוכך. בית המקדש היה אמנם ניסיון עז לטהר את הארוס מהסיגים הלא מוסריים שלו, אך ניסיון זה הצליח באופן חלקי בלבד. ודאי שלא היתה במקדש האכזריות הרצחנית של עובדי האלילים, עם זאת אטמה הכמיהה לארוס את הרגישות המוסרית לגר, יתום ואלמנה, כפי שהרבו הנביאים להזכיר לעם שהלך לאיבוד בפולחני המקדש..

שלב שני – הנבואה (קו): בשלב זה הנביא שולל את הארוס של השלב הראשון ודורש מוסר כערך שעולה בחשיבותו על עבודת האלילים ועל המקדש כאחד. The ethics of the prophet and indeed of all of biblical consciousness is based on the radical affirmation of personal ontology. The prophet affirms that each individual has full ontological dignity and therefore rights independently of their relationship to any overarching cosmic, religious or natural frameworks. It is for this reason that the prophet rejected the ancient incarnation of eros in the temple prostitute and insisted on the “personalization of the sexual” which is indeed the basis of all Jewish Sexual ethics. In this sense pagan eros may be seen as is pre-personal and is rejected by the personal ethics of prophetic consciousness. האתיקה של הנביא וכן של כל התודעה המקראית מבוססת על ההצהרה הרדיקלית בזכות האונטולוגיה האישית. הנביא מצהיר שלכל אינדבדואל ישנו כבוד אונתולוגי מלא, ולכן יש לו זכויות ללא תלות ביחסיו עם כל מסגרת קוסמית, דתית או טבעית. מהסיבה הזאת הנביא דחה את ההתגלמות הקדמונית של ארוס המתבטאת במוסד ה”קדשה” , והתעקש על ה”האנשה של המיני” שהיא אכן הבסיס של על האתיקה היהודית המינית. במובן הזה ארוס פגאני עשוי להיראות כטרום-פרסונלי ונדחה על ידי האתיקה האישית של התודעה הנבואית.

שלב שלישי – הכמיהה לבניית המקדש מחדש (עיגול): לאחר הפנמתו של הקו ותורת המוסר שלו חוזרים לארוס מזוכך וטהור. At this level of Hamtaka we reach a full blow transpersonal eros which transcends and includes the personal ethics of the previous level of conciousness. ברמה זו של המתקה אנו מגיעים לארוס טרנס-פרסונלי מלא שהוא גם מעבר וגם כולל את האתיקה האישית של הרמה הקודמת של התודעה.
המשולש בא לידי ביטוי במקורות בטיעון פרובוקטיבי של התלמוד שיצר הרע לעבודה זרה שוכן למרבה הפלא בתוך קודש הקודשים של המקדש! הרעיון הטמון באמירה הנועזת הזו הוא שהארוס בשלב הראשון הוא אכן יצר הרע. אלא שאחרי שהוא עובר זיכוך דרך מוסר הנביאים הוא הופך להיות קודש הקודשים ממש. ולזה התכוונו בעלי המדרש כשפירשו את הפסוק מסיפור הבריאה “והנה טוב מאוד” – זה יצר הרע.

עלינו לחבק במלואה את האמת של הקו, ואז לקרוא עליה תיגר באמצעות תודעת העיגול, רק כדי לשוב ולחבק את הקו ממקום גמיש ומעוגל יותר. באותו אופן עלינו לשמוח עם המעגל, רק כדי לבתר אותו בכוח הקו, ואז לשוב אל המעגל. זוהי פרדיגמת השילוש שבה שלב שתיים דוחה את שלב אחד, רק כדי להיספג בשלב שלוש, שהוא לעולם גירסה מפותחת של שלב אחד. עיגול, קו, עיגול. קו, עיגול, קו.

אנו מתחילים באמצע– בהדרו של המעגל.

כוח המעגל

רבים מאיתנו נוכחו שתודעת הקו הפאלית היא אימפוטנטית. היא לא הולידה את המציאות שחלמנו עליה. התחרינו, נכשלנו והצלחנו. ועדיין ראינו שהתהליך מחליש והפרס לגמרי לא מספק. גם אם “קיבלנו” את מה שתמיד היינו אמורים לרצות, נוכחנו שלא די בכך.

במישור האישי הכשילה אותנו התחרות הפרועה של תודעת הקו. ההתמקדות המוחלטת על מקומנו בהיררכייה התישה אותנו. גם במישור הגלובלי הכשילה אותנו תודעת הקו. אנו חיים על ספו של אסון אקולוגי חסר תקדים. האתיקה הבלתי מאוזנת של פרק א’ בספר בראשית, “מלאו את הארץ וכבשוה”, לא תורמת לעניין. האסון האקולוגי מונע בידי תאגידים המנצלים את הרִיק שבלבו של המערב. הם מציפים אותנו בשפע של מוצרים ומזונות מזיקים. תאגידים המוּנָעים בידי תודעת הקו יוצרים את עיקר כלכלת העולם. התשוקה המניעה אותם היא אחת ויחידה: צבירת כוח מרבי דרך רווח מרבי. למרבה העצב, התוצאה הטבעית של גישה זו היא אונס של הסביבה לשם טיפוס בשלבי הסולם הקווי. באורח טרגי לתודעת הקו של לא יותר מעשרת אלפים איש, ראשי התאגידים, יש השפעה הרסנית ביותר על הסביבה העולמית.

הכוח המניע מאחורי האתוס התאגידי הוא הפחד מריקוּת. כשאנו מאבדים את התחושה הארוטית שהעולם הוא אלוהי ומלא משמעות, אנו מסתכנים בנפילה אל הרִיק – אנו מאבדים מגע עם הערך העצמי המהותי שלנו. אז אנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להתכחש לריקות המאיימת. כדי להשתיק את הקולות האלה, אנו עובדים קשה בייצור ומטפסים במעלה העולם הקווי. בדרך כלשהי, הארוס של הקו, של היצרנות והתחרות משַוֶוה לחיינו תחושה של משמעות, לפחות עד שמתחולל משבר, פגיעותנו נחשפת, ואנו נופלים לתוך הרִיק.

רק אם נגדל דור חדש על הארוס של המעגל, נוכל לקוות לחולל שינוי אמיתי בעולם. רק דרך פתיחתן והפנמתן של החוויות הארוטיות של חיבור, עם החוץ ועם הפנים, ושל מלאות ההוויה נוכל להתקדם לקראת ריפוי ושינוי. זהו הייעוד של תודעת המעגל. זהו האתוס של עבודת האלילים המזוככת. זוהי תודעת המקדש.

תודעת המקדש

בית המקדש בירושלים הוא המקום שבו השכינה שוכנת בין הכרובים. במקורות הקבליים השכינה היא “הנשיות הגדולה”. היא אם, בת ומאהבת. היא הכוח המאפשר לבן האנוש לחוש בן בית בעולם. בית המקדש הוא מקום מושבו של הארוס, שהוא חוויית ההוויה הפנימית.

הסיפור המקראי מבוסס על הקו. על פי תיאור זה העולם הוא מקום מושבו של אלוהים, אך אין הוא זהה עימו. אלוהים הוא האב, המלך ואפילו הבעלים של העולם. במיתוס המקראי אלוהים בורא עולם מחוצה לו, אף שהוא שוכן בתוכו. אצל עובדי האלילים והמיסטיקנים של בית המקדש, לעומת זאת, אין העולם מקומו של אלוהים. לחילופין, אלוהים הוא מקומו של העולם. להיות בתודעת המקדש משמע להיות באלוהים – ארוס פשוטו כמשמעו.
אולם מעבר זה של התודעה כבר חבוי בין השיטין של הטקסט המקראי. המונח המקראי המרכזי שמתאר את תודעת המקדש הוא “לפני אלוהים”. ואולם קריאה מדוקדקת יותר מגלה את הארוס החבוי בביטוי. המלה “לפני” נגזרת מהמלה “פנימי”, הפן הראשון של ארוס.

יש למלה זו גם משמעות שלישית: פָּנים. הפָּנים חושפות את הפְּנים. יש ארבעים וחמישה שרירים בפנים, רובם לא נחוצים לתפקודם הביולוגי. מטרתם העיקרית היא לבטא עומק רגשי וניואנסים. אלה הם שרירי הנשמה. כשאני אומר “אני רוצה לדבר פנים אל פנים”, יש לי צורך ארוטי בשיחת נפש.

אם כן, הביטוי “לפני אלוהים” אינו כמו ציווי בית משפט המזמן אליו מישהו. זוהי הזמנה להיכנס לתוך פני אלוהים. לפני ה’ – בפנימיותם של פני האל.

להיות בתוך אלוהים זהו בדיוק החזון של המעגל הפאגאני.

הפגאניזם הוא זה שהבין היטב את הצורך האנושי הראשוני להרגיש בן בית בעולם. הדמיון הארוטי הפאגאני היה מסוגל לאתר אלוהות בכל פינה של הוויה. מבחינת עובדי האלילים היה זה מובן מאליו שהאלה נמצאת “עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן” (מלאכים א’ יד, כ”ג) . הם ראו בגבעות הוויה חיה ונושמת בצלילי מוסיקה. הטבע הוא מוסיקת האלוהות הנגישה לאוזן האנושית. כל גבעה, עץ, פלג מים ועלה עשב זכו למוזה האלוהית שלהם.
בעולם העתיק היה העץ, על כל חושניותו השופעת, ביטוי ראשוני של האלה הארוטית. הסמל המרכזי של חלק גדול מהפולחן הפאגאני העתיק בכנען המקראית היה עץ האשרה, סמל התגלמות האלה אשרה. פגאניזם טהור הוא הארוס של שלב אחד של תודעת המעגל.

מהתיעוד המקראי עולה בבירור שפולחן האשרה רווח בממלכת יהודה וישראל. לעתים מישהו היה מתערב. המלך יאשיהו עשה את הרפורמה המהפכנית ביותר, אחרי שמצא ספר חדש– סביר מאוד שספר דברים– שאסר במפורש להכניס עץ אשרה לתחום המקדש. גילוי “ספר חדש” זה הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שבמקדש היו עצי אשרה רבים. טקסטים חדשים נוצרים רק כדי להוציא אל מחוץ לחוק נוהג פופולרי. מטרתו של יאשיהו היתה למחוק לחלוטין את נוכחות האלה אשרה. שנים אחדות לאחר מותו שבה האשרה לבית המקדש. אף אחד לא היה יכול לנכר את העם לאלתו. קריאה זהירה של המקורות המקראיים מלמדת שמתוך 370 השנה שבהן עמד מקדשו של שלמה בירושלים לפחות בשני שלישים מהן, 236 שנה, היה פסל האשרה מוצב בו. עבודת האשרה לא היתה פולחן מחתרת גרידא, אלא חלק ממה שנחשב לרוח העברית הלגיטימית.

אשרה הכנענית, שהחלה כנטע זר, הפכה על פי הביטוי שטבע רפאל פטאי ל”אלה עברית” אהובה. פולחנה התנהל בגלוי ובחדווה גדולה, והוא היה חלק מהדת הרשמית של מלכים, חצרותיהם, הכהונה ורוב העם. התנגדו לה רק כמה נביאים שטענו כנגדה, וגם אז רק במרווחי זמן גדולים יחסית. אכן, הלהט הארוטי כלפי האלה היה כה מהותי לרוח העם, שכאשר הרפורמטור הגדול, אליהו הנביא, קרא תיגר על הבעל, בנה של אשרה, הוא נמנע מלעשות זאת כנגד אמו. הטקסט בספר מלכים מספר על 400 נביאי אשרה ו450- נביאי בעל שסעדו על שולחנה של איזבל, אשת אחאב. אליהו קורא תיגר על נביאי הבעל, אבל איכשהו נמנע מלגעת בנביאי האשרה. אשרה הפכה להיות אלה עברית עד כדי כך שאפילו אליהו נמנע מלקרוא עליה תיגר.

לא המלך שלמה ולא העם ראו באלה הפגאנית כשלעצמה פשרה של הרוח העברית. נהפוך הוא, היא נחוותה כהעמקתה האורגנית. בעולם האלילי, כפי שציינו, התמזגה האלה בצורה ארוטית עם עמיתה הזכרי: היירוס גאמוס– נישואי האל והאלה. אשרה מקיימת יחסים אלוהיים עם אל, שזהו שמו של האל העברי. בתה, עשתורת, מזדווגת עם בעל, אחיה. נישואי האלים– המסמלים את הזיווג המיתי בין הגברי הראשוני לנשי הראשוני – מביאים חסד ושמחה לעולם.

הגירסה העברית של נישואי העקרונות האלוהיים הואנשה באיחודם של אלוהים המקראי עם האלה אשרה. מחפירות ארכיאולוגיות מאוחרות יחסית אנו יודעים שאנשים רבים עבדו את האלוהים הגברי, שהוא האלוהים המקראי, ואת האשרה כאחד. אחד הממצאים המרתקים הוא זה של קונטילאט ארג’וד בחלקו הצפון מערבי של מדבר סיני. נמצאו שם שני כדי אחסון, ובאחד מהם נמצא כתב יד שעל פי תרגומו של רפאל פטאי כתוב בו: “אמארַאיְהוּ אומר לאלוהי… מי ייתן ותבורך בידי יהוה והאשרה שעמו.”

יש עדויות לכך שפולחן האשרה הגיע אף לקודש הקודשים. פטאי תומך בהשערה שלנו ששני הכרובים האחוזים באיחוד מיני בקודש הקודשים הם ביטוי מתקדם לנישואין העבריים-הפאגאניים בין יהוה המקראי לאשרה הפגאנית. כלומר: רוח הטקסט המקראי, שדחתה כמה מהממדים המהותיים של עבודת האלילים, קיבלה את העיקרון הארוטי הנשי המהותי ששלט בפגאניזם וזיהה את הצורך המהותי לאחד אותו עם העיקרון הגברי. אם כן, אשרה הפכה לכרוב הנקבי הנמצא באיחוד ארוטי עם הכרוב הזכרי. וכאשר דחו הנביאים את האשרה הם קיבלו את הכרובים. אכן, הנבואה המקראית לימדה שהחלל הריק בין הכרובים המחובקים חיבוק ארוטי היה מקור הנבואה.

הטבע הארוטי והפגאני של הכרוב הנשי היה גלוי לעיניהם של חכמי בבל. הם הבינו שהכרובים היו החיבוק העברי של הרגע המקודש בפגאניזם וחשבו שזה מהותי לרוח העברית. בעולם בתר-מקדשי, שבו ההישרדות היתה תלויה בהלכה, לא רצו החכמים ולא יכלו לאמץ בגלוי את היסוד הפגאני בתודעת המקדש. לכן באמצעי ספרותי קלאסי הם שמו בפיותיהם של זרים את תפיסתם העמוקה את הכרובים כביטוי טהור של הארכיטיפ הפאגאני. התלמוד הבבלי, במסכת יומא, מספר לנו שכשנכבש בית המקדש וחייליו של נבוכדנצאר ראו את הכרובים, מיד חל פיחות במעמדה של הדת היהודית בעיניהם. “אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נוכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה… ואמרו: ישראל הללו… יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום. שנאמר: “כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ”(איכה א, ח’) ” (בבלי, יומא נד, ע”ב). טקסט מקביל במדרש מייחס בצורה מפורשת יותר את הכרובים לפגאניות [אמירה זו מחייבת איזכור – הערת שוליים עם ציון מדויק ומלא של המדרש/או לוותר על משפט זה]. הבבלים היו בטוחים שהכרובים היו אלילים ושהיהודים תבעו זכות על אמונה טהורה יותר.

הכרובים שמעל הארון ירדו למחתרת אחרי חורבן המקדש. הם שבים ומופיעים בתודעה הציבורית כמה מאות שנים לאחר מכן כביטוי הגברי והנשי של האלוהי בספר הבהיר ובספר הזוהר וכמעט בכל טקסט קבלי. לזוג האלוהי הזה קראו מלכות ותפארת, שכינה ותפארת ועוד כיוצא באלה. הם הגיעו לשיאם בתודעה הקבלית בעבודותיהם המיסטיות של האר”י ומורו לשעבר, משה קורדובירו. בחזונו הגרפי והנועז של האר”י העולם נוצר לא על ידי תנועה של הזכר כלפי חוץ, היוצרת מחוצה לו. ההפך הגמור: האלוהות יוצרת בתוך עצמה רִיק מקודש בצורת עיגול. אין זו בריאת האל הזכרי אלא בריאת האלה, השכינה! זהו מעגל הבריאה הגדול.

בחזונו של האר”י ההוויה כולה נמצאת ברחם האלה. חיים בוקעים לא דרך גירוש התינוק, אלא על ידי כך שיוצרים לצאצא מקום ברחמה הנצחית של האלה. הטבע אינו מחוץ לאלה, אלא ביטוי של האלוהי. מורו של האר”י, משה קורדובירו, היה אפילו בהיר יותר בנוגע לזהותה של אלה זו. באמירה מתגרה באחד מחיבוריו הוא אומר בבירור: “מלכות היא אשרה.”[ציון מקור!] av this source from ramak is cited by Pattai in his footnotes to the Ashrah chapter in Hebrew goddesses** קביעתו של קורדובירו נובעת מטענה נוקבת ומהפכנית בזוהר (חלק א’ מט, א’), שהמזבח במשכן ובבית המקדש ביטא את אותה אנרגיית האלה שעץ האשרה שימש לה ביטוי . אין הכוונה העמוקה של הזוהר שהיה זה עץ אשרה ממש. לחילופין, הזוהר מלמד שלבית המקדש היה חיבור הדוק עם הכוח הראשוני של האלה המקודשת אשרה.

אם כן, יש לנו מעגל שלם. האשרה הפגאנית הכנענית חזרה כאלה עברית. תודעת מקדש ראשונית שבה ונארגה אל תוך המארג העשיר של מיתוס עברי מתחדש. אחרי הפנמה עמוקה של מוסר הנביאים, הרי המקדש של אשרה הוא זה שאליו אנו משתוקקים. זהו יצר הרע שהוא בלשון המדרש “טוב מאוד”. [ציון מקור המדרש בהערת השוליים]

סוד הייחוד

אם המעגל הוא כה נפלא, למה לא לחיות בתודעת מעגל ופשוט להשליך אחת לתמיד את הקו החד והחודר? למה לא לחזור פשוט לאלה?

התשובה היא שלא די במעגל בלבד. אכן חסידי הקו המקראי וגם המיסטיקנים הזדרזו לציין שמעגל שאינו מחובר לקו, לא רק שחסרה לו יושרה, אלא שהוא מניע אונטולוגי ראשון במעלה לרוע. רבי נחמן מברסלב כותב ששורש הרע בעולם הוא החלל הריק הראשוני. החלל הריק הוא ביטוי מהקבלה הלוריאנית שמשמעותו עיגול שלא חדר אליו קו.

אנו רגילים לבחון את שורש הרע כמשהו חיצוני לאדם. הקפיטליסטים, כמו גם הקומוניסטים של המאה הקודמת התעקשו על כך שתנאי השוק וההזדמנויות הכלכליות הם הסיבה הראשונית לרוע. אחרים מטילים את האשם על הורים, בתי ספר, אלימות בטלוויזיה או על אקדחים. דתות רבות דיברו ארוכות על השטן או הכוח המפתה שמושך אנשים אל הצד האפל. המכנה המשותף הוא מיקומו של הרוע במקום כלשהו מחוץ לאדם. אם זה כך, לא נותר לנו אלא לתקן את המערכת החיצונית הזאת והכול יהיה בסדר. רפורמה כלכלית, תכנון חברתי, פיקוח על נשק, חינוך הורים, רפורמה במערכת החינוך, כל אלה הם משיחים פוטנציאליים.

ובעוד הם עשויים להיות דברים טובים כולם, הנחת היסוד של המיתוס העברי היא שאף לא אחד מהם ימנע את הרוע. למיסטיקה המקראית יש נקודת מבט אחרת לחלוטין על בני האדם. הרוע נובע מאי היכולת למזג את המעגל הנשי עם הקו הגברי. דהיינו ליקוי ארוטי הוא תמיד המקור הראשוני של כשל אתי ולכן כפי שניווכח השבת הארוס הוא גם תיקון האתוס. בקבלה ניתן לכך השם: “סוד הייחוד”. ואם לדייק, זה סוד ההתמזגות, שהוא לא פחות ולא יותר מאשר סוד הכרובים. זוהי עבודת חיינו: להגיע לארוס השלם דרך ההתמזגות העמוקה של עיגולינו וקווינו. במלים אחרות, עלינו לעבור מהארוס של מעגל השלב הראשון, שהוא טרום-קווי, אל הארוס של מעגל השלב השלישי, שהוא בתר-קווי. אם נבלבל בין השניים, ניפול טרף לערבוב של טרום/בתר שלעתים כה קרובות מאפיין את פילוסופיות העידן החדש בנות זמננו. כדי לעבור למעגל הארוס של השלב השלישי, עלינו לחצות אך ורק דרך השלב השני. כדי לעשות כן עלינו לחשוף את צלו של המעגל הפגאני של השלב הראשון מהפרספקטיבה של הקו הנבואי.

המעגל הסגור וההיסטוריה

ההיסטוריון יחזקאל קויפמן צודק בהזכירו לנו שהניגוד לפגאניות – הניגוד לתודעת מעגל ראשונית שאינה חדורה בקו – עשוי להיות הנושא בעל החשיבות העליונה של הפרוייקט המקראי העברי כולו. הנביאים חשפו את שני הצללים הגדולים של מחשבת המעגל הפגאני. הצל הראשון נובע בדיוק מטבעו המעגלי! המיתוס הפאגאני ראה בגלגל הגדול של ההוויה נתון מוחלט של המציאות. חיבורו החשוב של מירצ’ה אליאדה (חוקר הדתות, בן המאה העשרים), “המיתוס של השיבה הנצחית”, הוא אולי הקביעה המודרנית הטובה ביותר של מוטיב מעגלי עוצמתי זה, העובר דרך כל מפות המציאות הפגאניות. מכל מקום, הבעיה עם המעגל, כפי שהראה כבר הבודהא, היא שהוא מלכודת. המעגל מטבע הגדרתו סגור. אין דרך החוצה. אל תודעת המעגל התייחסו החכמים כשאמרו שעד ליציאת מצרים מעולם לא הצליח אף עבד לעזוב את מצרים. בתודעת המעגל הפגאנית של מצרים אף אחד לא היה יכול מעולם לעזוב את מקומו. נולדת בתוך המעגל שלך ונגזר עליך ללכת בתוכו סחור, סחור.

בניגוד לקיפאון המעגל, קו ההתפתחות – המתחיל בהשתלשלות הדרגתית של הבריאה מהפשוט אל המורכב בספר בראשית – הוא חיוני לרוח המקראית. המיתוס המקראי בסיפור יציאת מצרים מכניס תודעת קו לתרבות הרוחנית של העולם . זוהי היצירה של מושגי ההיסטוריה, הקידמה ומתוך כך התקווה. האהבה משתוקקת לצמיחה, ריפוי ושינוי. מבחינת המעגל קיום שאינו מפנים את חדירת הקו הוא הכישלון הגדול ביותר של האהבה.

בתודעת המיתוס המקראי סיפור יציאת מצרים הוא הסיפור של הבריחה הגדולה השנייה מרודנות המעגל. הבריחה הגדולה הראשונה היא הסיפור של העברי הראשון, אברהם. למעשה, יכולתו של אברהם לעשות את הבריחה הגדולה היא זו ההופכת אותו לעברי הראשון, זה שעבר. תודעת הקו של אברהם הביאה לעולם את רעיון המסע. ההשתמעות הברורה, כנגד רוב רובו של הלך המחשבה הפאגאני, היא שבעצם אפשר ללכת למקום כלשהו. תודעת קו היא היסטוריה. הרעיון הדרמטי של עלילה מרתקת ופתרון בקַצֶהַ, שהובא בידי העברים והוא כה צרוב בנו היום, לא היה מוכר לתודעת המעגל של הפגאנים.

בעברית אין מלה להיסטוריה, המלה המקבילה היא זיכרון. לא במקרה לשורש ז.כ.ר יש עוד משמעות – זָכָר. היסטוריה (his-story) היא תפקוד של תודעת הקו. האיכות הזכרית הקווית דוחפת קדימה נכסים של הרוח. המיסטיקה המקראית היא שהביאה את רעיון תיקון עולם: קריאה יסודית בכתביו של האר”י מגלה שהכוונה היא לפיתוחה ולריפויה של התודעה כולה – אנושית ואלוהית. במעמקי התודעה הקו ביניהם יותר מאשר מטושטש. רק כשמסתיים המסע לאלוהים (קו) מתחיל המסע באלוהים (עיגול, שלב שלישי).

הדבר שאנו מדברים עליו הוא הרבה יותר מאשר התפתחות המין האנושי. המקובלים היו אלה שהביאו את רעיון התפתחות התודעה האלוהית. אך אין היא פרי תהליך תוך-אלוהי בלבד. הזכות הגדולה של היותנו בני אנוש היא שאנו לוקחים חלק בהתפתחות ובריפוי של אלוהים. הזוהר (חלק א’ ד, א’) אף מדמה את בן האנוש כבוראו של אלוהים. התפתחותה של הרוח האנושית היא זו המזרזת את התפתחותו של אלוהים. הנביא זכריה אומר: “בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד” (זכריה יד, ט’). על פי מרדכי ליינר בספרו “מי השילוח” אנו מבינים, ששמו אחד פירושו ששם האל ושמו הפרטי של האדם מתאחדים . כשאלוהים ואדם נפגשים בחיבוק של התפתחות, אז באה הגאולה. במילותיו של ניקוס קזנצקיס: “אנו מושיעי האלוהים” [- ציון מקור מלא]

זה הרעיון המשיחי הגדול, פסגת כל ההיסטוריה וההתפתחות. משיח במיסטיקה המקראית הוא יותר מאשר דמות. זהו יעד שאנו מגיעים אליו אחרי מסע ארוך ומפרך לעתים. אלה התקווה והחזון למחר טוב יותר. בתודעה הקווית של המיסטיקן העברי מאיר אבן גבאי, בספרו “עבודת הקודש”, האל הוא אפשרות האפשרות .

עד שפילח קו זה, השלוח כחץ, את התודעה האנושית, היה הקיום מקובע ביסודו. חשבו שניתן יהיה למצוא מענה לכל התופעות במפות הכוכבים על מסלוליהם השמימיים או בקרביהן של החיות שניצודו. המפתח היה ש”אין חדש תחת השמש”.

החופש הגלום בתודעת הקו אומר שלא רק עבדים יכולים להשליך מעליהם את כבלי נוגשיהם, אלא שגם כל אחד מאיתנו יכול להשליך את כבלי הנוגשים האישיים שלנו. אין נוגש עבדים גדול יותר מאשר הרעיון שאתמול קובע את היום. זהו בדיוק הצל של תודעת המעגל. הקו מוציא אותנו לחופשי. הוא חודר לבועה המעגלית ומנפץ את “המציאויות” הרוצות לעצור ולדכא אותנו.

אלוהים וטבע

אנו מגיעים כעת אל הצל הגדול השני של תודעת המעגל הפגאנית. הפגאנים טענו שהאלוהות היתה בעצים ובטבע כולו. אבל הרעיון המקראי המהותי הוא שאלוהים הוא גם מעל לטבע. אלוהים הוא בורא הטבע ולכן לא לכוד בתוכו. על כן נפתח המיתוס המקראי בסיפור בראשית: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”(בראשית א, א’). ההשתמעות העוצמתית והמהפכנית היא שאלוהים אינו הטבע גרידא. שלא כמו כמה נוסחאות פאגאניות, בודהיסטיות ושפינוזיסטיות, המיתוס המקראי גורס אלוהים שהוא גם בתוך המעגל וגם הרחק מעליו, אימננטי ובה במידה גם טרנסצנדנטי.

כשאנו אומרים שאלוהים הוא לאין שיעור מעבר לעצים, אנו אומרים גם שאם אפשר להתחבר לאלוהים, אלוהים יכול לשחרר מהרשת הלוכדת של הטבע. הרעיון שאדם נברא בצלם אלוהים אומר מבחינת המיסטיקנים העברים שמוטבעת באדם היכולת להרחיק מעבר לטבעי אל המוסרי, ורק לאחר מכן, בשלב השלישי, לחזור לטבעי. על השלב הזה אמרו המקובלים: “הטבע הוא האלוהים” .

הסיבה שזה כה מהותי היא שבתודעה המקראית הדרישה הראשונית של האל האוהב היא התנהגות אתית. הביטוי החשוב ביותר של אהבה – והעיקרון החשוב ביותר באתיקה העברית – הוא הדרך שבה אנו נוהגים איש ברעהו ולא מה דעתנו זה על זה. רבי ארון מברצלונה, בעל “ספר החינוך”, כתב: “אדם נמשך אחר פעולותיו.”[ציון מקור מלא] התייחסו לבן אדם בחיבה ובסוף תאהבו אותו. אהבו אדם בלהט והתייחסו אליו בצורה לא אתית, ובסופו של יום תחושו מנוכרים אליו. באורח פרדוקסלי אין ארוס ללא אתיקה.

התנהגות אתית תמיד דורשת שנוכל להתנהג בניגוד לטבענו האינסטינקטיבי הראשוני. עלינו לרכוש את היכולת לצאת משלב אחד, המעגל הפגאני, ולהיות אחראים למעשינו, מסוגלים להגיב לטבענו האינסטינקטיבי ולשלוט בו. אילו היינו חלק מהטבע, כי אז ברור שלא ניתן לצפות מאיתנו שאי פעם נשלוט בטבענו או נכוון אותו. אנו גם חלק מהטבע וגם נפרדים ממנו. רק בשל הפרדוקס הזה יש לנו היכולת לשליטה עצמית. הוויתור על השליטה הוא כמובן העניין המהותי במסגרות הקלאסיות של תודעת המעגל . שתי דוגמאות טובות לכך הן מין [הכוונהה ב”מין” – ל:יחסי מין/מיניות?] ומערכות יחסים בעלות פגיעות רגשית.* ואולם ויתור על השליטה מתאפשר רק בסביבה בטוחה שנוצרה בידי אנשים שניתן לסמוך עליהם שתרגלו שליטה עצמית. העיגול מתמזג עם הקו כדי לטפח את היושרה של ארוס גבוה יותר, מעגל השלב השלישי.

תודעת המעגל (שלב ראשון) גורסת שאנשים באופן טבעי מפיקים מעצמם את המיטב. הבעיה, טוען המעגל, אינה הטוּב אלא הניכור, ובתודעת המעגל הרוע הגדול ביותר הוא להיות מנותק, מרוחק, מפוכח, מחוץ למעגל. תודעת הקו חולקת על המעגל ואומרת שאנשים טובים בכוח, אבל לא באופן טבעי. במיתוס המקראי אנשים נולדו תמימים, אבל לא טובים. מעשה האהבה החשוב ביותר, על פי הבשורה העברית נבואית (שלב ב’), הוא לפתח שיטת הכשרה לטוּב. מנקודת המבט של המיתוס המקראי האמונה ש”יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו”(בראשית ח, כ”א), היא לא רק שגויה אלא הרסנית. אם אנשים טובים מטבעם, כי אז הרוע עשוי להיות התוצאה של מערך כלשהו של כוחות חיצוניים. כאן אנו שבים לרעיון של סוד הייחוד. המיתוס המקראי, אז והיום, אומר “לא” להלך המחשבה הזה. הבשורה העברית מלמדת שרק דרך השליטה והעידון של טבענו הפנימי יוכל המיזוג של הקו והמעגל להביא את הטוב.

ואולם יש עוד סיבה מהותית לכך שהנביאים האתיים הפועלים מכוח הקו לא חווים את אלוהים כנמצא באופן בלבדי בטבע. אילו נמצא אלוהים בטבע ולא מעליו, כי אז היה הטבע מקור האתיקה שלנו. אבל ברור שעם כל הדרו, המשקף בבואה חיוורת של היופי האלוהי, אין הטבע מוסרי. חוק הטבע הרווח הוא שהחזק הורג את החלש. שירותים סוציאליים, בתי חולים, עזרה לנכים, כל אלה הם מנגנונים “לא טבעיים” בעליל, לפחות בהקשר של חוק הטבע בעולם הלא-אנושי. בעצם, בית החולים הוא תולדה ישירה של הקו ולא של תודעת המעגל (שלב ראשון). מוסריות הקו דורשת שאלה הנמצאים גבוה יותר על הקו – כלומר החזקים ובעלי האמצעים – ידאגו לאלה הנמוכים יותר. זוהי האמונה וחוויית אלוהים של הנביאים.

הנביא ועובד האלילים

בואו ננסח את ההתנגשות בין המעגל (שלב א’) לקו (שלב ב’) במונחים הבוטים ביותר.

הנביא, גיבור המקרא העברי, מייצג אתיקה, את הארוס של הקו. עובד האלילים, גיבור העולם העתיק שלתוכו נולדה המחשבה המקראית, מייצג את הארוס הראשוני של המעגל. ההתנגשות בין הנביא לעובד האלילים– המעגל והקו– היא בסופו של דבר ההתנגשות בין הארוטי לאתי (כלומר בין מעגל הארוס של השלב הראשון לבין אתיקת הקו של השלב השני).

וכעת, לאחר שטענתי זאת, אני רוצה לטעון טענה מהפכנית, וכפי שקורה לעתים מזומנות, ברגע שזו נגלית היא ברורה מאליה. בפרשנות המהותית של המציאות היו הנביאים קרובים לתודעת המעגל יותר מאשר לתודעת הקו. ההבדל הוא, שעובד האלילים היה ארכיטיפ של מעגל השלב הראשון, {Hachna’ah pre-personal} ‘הכנעה טרום-פרסונלית’ והנביא היה ארכיטיפ של מעגל השלב השלישי.{Hamtaka Transpersonal} ‘המתקה טרנס-פרסונלית’ מטרת הנביא – מיזוג הארוטי והאתי, הקו והמעגל, (אלו חייבים להתמזג).

מכל מקום, מה שהנביא ועובד האלילים מייצגים לפני שלב המיזוג בא לידי ביטוי, כשהארוטי והאתי מתנגשים. אמירה של יונג, ממשיכה בן זמננו של מסורת המיתוס הפאגאני, שמרבים לצטט אותה, היא בעיני התמצית הקולעת ביותר של העמדה הפאגאנית: “אני מעדיף להיות שלם מאשר טוב.” [-] לעובד האלילים הריחוק מהאלוהות הוא כה מוחשי וכואב, שיש להתגבר עליו בכל מחיר, גם אם זה המחיר האתי. זהו המקום שבו כף המאזניים מתחילה לנטות. יונג הוא זה שלמרבה העצב פותה בידי האלה הפאגאנית אשרה לפלירט עם הנאציזם, הצל המאיים של ארוס, שהחשיך בצורה מפחידה את עולמנו רק לפני עשורים אחדים.

הנביאים תמיד אמרו: “הייתי רוצה להיות שלם. אני כמהה להיות שלם. אבל אם עלי לבחור, אני מעדיף להיות טוב מאשר שלם” **The prophet affirms that the ethics of the personal must always trump the “pseudo wholeness” which is eros of the pre-personal. . ‘ הנביא מאשר שהאתיקה הפרסונלית חייבת תמיד לגבור על ב”פסאודו-שלמות” שהיא הארוס של הטרום-פרסונל’ מסיבה זו הנביא הוא המבקר הגדול ביותר של התודעה הפגאנית המוטבעת בחוויית המקדש. ההגשמה הארוטית של חוויית המקדש היתה לעתים קרובות מדי תחליף לפעולה אתית ישירה שיכלה לתקן את העולם. האלמנה והיתום, החלש והעני הם אלה שצריכים לעמוד בראש דאגותיו של האדם הדתי לדעת הנביאים. על כך אומר ישעיהו הנביא:

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם

שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי…

כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי….

יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ…

הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ, הָרֵעַ…

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט

שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה…

צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה…

למה לי רוב זבחיכם… (ישעיה א, י”א – כ”ז)

מנקודת מבטו של ישעיהו, עבודת האלילים האקסטטית במקדש, על קרבנות הדם שלה, הובילה את בני ישראל לשכוח את הציווי האתי להאכיל את הרעב ולהלביש את העני. ישעיהו מסרב לאפשר לארוס לגבור על האתוס.

לבנות מחדש את תודעת המקדש

בקהילתינו הרוחנית “בית חדש”, המתאספת בפורייה שמעל לכנרת, אנו מחויבים להשיב את הניצוץ של הפגאניזם המקודש. אנו שבים לפגאני כשאנו מתחברים שוב לאמא אדמה, משום שעבור תודעת האלה “אהב את אמך” משמעו לא רק אמך הביולוגית, אלא אמא אדמה המזינה אותך, מאזנת אותך ומאריקה אותך בחיבוקה. אנו משיבים את הפגאני במדיטציה, בטקסים אקסטטיים ובאהבה נלהבת של השכינה על כל אין ספור ביטוייה. לתודעת האלה אנו כמהים, כשאנו מדברים על חלום בנייתו מחדש של בית המקדש.

המקדש במצבו האידיאלי היה אמור לבטא את השלב השלישי בתודעה העברית, אך הנביאים הבינו שהאנשים לא הטמיעו את תודעת הקו של השלב השני, שכן הארוטי הציף את האתי. אולם, בעיקרון, המקדש נועד לאזן בין הקו לעיגול, בין האתי לארוטי.

רק במרחק קצר ממקום מושבו של ארוס – קודש הקודשים עם הכרובים האחוזים זה בזה – שכנה לשכת הגזית. היה זה היכל הצדק, שעניינו הדוחק היה האתי – יצירת חברה צודקת. על פניו, רגישויותיו נראו רחוקות מאוד מהמוטיבים הארוטיים של החושני והמקודש שחלחל להילת המקדש. אחרי הכול, מה לאתיקה ולארוס?

התשובה היא – הכול. בטווח הקצר אנו יכולים לאמן אנשים דרך התנהגויות מקובלות, תכנון חברתי והנחלת רגשי אשם כדי שינהגו בצורה אתית. אבל בחשבון אחרון אתיקה לא-ארוטית תמיד תתמוטט תחת משקל החוזים והמחויבויות שאין היא יכולה למלא. לשכת הגזית חייבת לשכון בתוך המקדש הארוטי כדי שהאתיקה שלה תפרח באמת.

בסופו של דבר כל כשל אתי הוא הפרה של ארוס – שלנו או של הזולת. אתיקה לא יכולה לעמוד ללא ארוס. אתיקה שאינה מושרשת בארוס תתפרק. אנו כמהים לארוס. על ידי הגליית אלוהים מהטבע וחילוּן המין אנו דנים את עצמנו לריקנות ולנביבות. התמוטטות אתית תמיד מתרחשת כשהריקנות שלנו משתלטת עלינו. כשל האתיקה לעולם מושרש בכשל הארוס. כשאנו מדברים רק על אלוהים המחוקק חוקים המנוגדים לטבענו, החוקים אינם יכולים להחזיק מעמד, שכן הארוס של טבענו תמיד יגבר עליהם. אך במידה ואנו מבינים שאתיקה היא ביטוי ארוטי של אלוהותינו העמוקה יותר, אנו עוברים, באמת ובתמים, התמרה מוסרית. או אז, בנקודה זו, אנו מבינים שהאתי הוא ביטוי של עצמותינו העמוקה ביותר, מענה לקריאת קולנו שלנו. על מנת, שהאתיקה תהיה משכנעת ובעלת עוצמה, עליה להיות ביטוי של טבענו האלוהי הארוטי, ולא ניגודו. על כן, כאשר הנביאים טוענים בתוקף שאלוהים ואלוהים שבתוכנו הוא מעבר לטבע ולכן יכול לפעול בצורה אתית בניגוד לטבע, הם מתייחסים אך ורק לטבענו הראשוני, ולא לטבענו העמוק יותר. טבענו העמוק יותר הוא אלוהים.

בה בעת, אין אותה אתיקה יכולה להתקיים ללא ארוס, וארוס אינו יכול להתקיים ללא אתיקה, שכן הארוטי מת ללא האתי – המעגל אינו יכול לשרוד ללא הקו.

תודעת המעגל (שלב ג’) דוחה את המעגל הלא-חצוי (שלב א’) לא רק משום שהוא פגום אתית, אלא גם משום שאין הוא כשיר מבחינה אונטולוגית ולא מספק ברמה הקיומית.

האנושיות היא חיים הנעשים מודעים לעצמם, מודעות עצמית היא זו המניעה אותנו מההרמוניה של הטבעי אל המתח של העימות. אנחנו חלק מהטבע, כפופים לחוקיו וגם חופשיים ממנו, מתעמתים עמו, שולטים בו ומרפאים אותו בעת ובעונה אחת. בן האנוש הוא היצור היחיד בטבע שעצם הווייתו מייצרת בעיה לעצמו. זוהי בעיה שאין אנו יכולים לחמוק ממנה. לחיות רק את מעגל חיינו הטבעי זה גם בלתי אפשרי וגם משעמם. רגש שעמום זה גורם לנו לחוש מנוכרים, מגורשים מגן עדן. אנו מוּנעים בידי השכל והנשמה להיאבק לאין סוף לא רק עם שאלות של איך ומה, אלא גם עם הלמה המסתורי, ובסופו של דבר אנו כמהים לראות את המי!

האלוהות שבאנושות– זו המציבה אותנו לא רק בתוך הטבע אלא גם מעליו– היא בדיוק מה שמבטיח שהטבע לבדו לא יגשים את עצמו. תודעת הקו האלוהית אומרת שאדם לא מיומן לעולם לא יהיה שבע רצון. למען שלמותנו הנפשית-הרוחנית אנו זקוקים שתהיה לנו מטרה, מאחר ולא די במדיטציה כדי להגיע לאושר העילאי. אך לא כל מטרה תתאים.

המטרה חייבת להיות אתית – שאיפה המבטיחה את הטוב המרבי. ללא מטרה כזאת אנו הולכים בסופו של דבר לאיבוד בשעמום שלנו וריקנותנו מכסה עלינו. אין המעגל יכול להחזיק אותנו בכוחות עצמו, מאחר ועל ארוס להיות משולב באתיקה באופן מתמיד. הדבר מצביע על כך שהטוב הוא לא רק צורך אתי, הוא גם צורך אירוטי. בה בעת, כל קריסה אתית מתרחשת בגלל ארוס לא ממומש.

המיסטיקן המודרני שהבין זאת טוב מכולם היה הרב קוק

מוסר של חול איננו עמוק,

ואינו נכנס לפנימיות הנשמה…

אין להדרכה זו

תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות…

אין ביד מוסר רפוי כזה להדריך…

את הציבור האנושי בעומקו…

לחדור אל עומק הנשמה

ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן…

כדאי הדבר שיטעה האדם בכמה טעויות בדרך מהלכו

ובלבד שיבסס את חזון עולמו ומוסר חייו

על פי אותו העומק של המוסר האלוהי

משימעט בכשלונות ויחיה חיים רוחניים רפויים

על ידי השפעה שטחית של המוסר החילוני : (אורות הקודש, קטע א’, הוצאת מוסד הרב קוק, , תשנ”ד)

זהו אותו הרב קוק שסירב להגדיר את היהדות כדת מונותיאיסטית גרידא , בהאמינו שהצלילים של הפנתיאיזם הפאגאני הטהור חיוניים למהותה של הדת העברית. הנביא שבנו צריך להשיב לעצמו את הפאגאניות הקדושה. עובד האלילים שבפנים חייב להיות פתוח לקריאתו של הנביא. כשהנביא ועובד האלילים ייפגשו, ישוב מקדש הלב וייבנה מחדש.

תרגמה מאנגלית: חוה רימו

1. מאמר זה הינו גירסא מקוצרת של פרק מקיף יותר המופיע בספרי ארוטיקה* change to Eros not Erotica וקדושה, (מרדכי גפני ואברהם לידר), הנמצא בהכנה, בו ציינתי רבים מהמקורות מחכמת הסוד ששימשו לי השראה בפרשנותי את סוד המקדש האתי והארוטי;
2. בעניין הקשר בין המקדש לאלילות ראו **see my discussions of Paganism and Mikdash in my forthcoming three volume work on Mei Hashiloach ** in the sections on Paganism, Unity Consciousness, and the Wisdom of Solomon. As I demonstrate clearly there is a tight connection between the wisdom of Solomon, the energy of the goddess, paganism and Mikdash consciousness, which is a thread that weaves it’s way throughout many passages in MhS. As I show in the volume dealing with sources for Lainer’s unique understanding of the Wisdom of Solomon, this position has an honorable intellectual history in
Mainstream Jewish sources. {Full pagination is not yet available as the final stages of preparation for publication are still in the process of completion} רבי צדוק הכוהן מלובלין, רסיסי לילה, פרק מ”ג, 13, 23 ו35-.הוצאת “יהדות”, בני ברק, תשכ”ז ראו גם דובר צדק, דיבור המתחיל “וכל הקולות”. ראו גם מחשבת חרוץ, פרק ט’, הוצאת “יהדות”, בני ברק, תשכ”ז ראו גם מכתב מאליהו, חלק ד’, עמ’ 175 וחלק ג’, עמ’ 286.
3. ראו בבלי, יומא סט, ע”ב.
4. ראו לדוגמה סיפורו של המלך מנשה, בבלי, סנהדרין קב, ע”א. ראו גם בעניין האנשים המתחבקים ומתנשקים עם הצְלמים (בבלי, שבת פג ע”ב, בבלי, סנהדרין סג, ע”ב, שם, סד, ע”א), וראו גם ילקוט שמעוני על ספר שופטים רמז ס”ד ובספר הושע רמז תקכ”ט. ראו גם המהר”ל מפראג, נתיבות עולם, נתיב השלום, פרק ו’. ראו גם הגאון מווילנה, הגהות הגר”א לסדר עולם רבה, פרק ג’.
5. ראו בספרי ארוטיקה וקדושה, המוזכר בהערה 1, בפרק ב’.
6. ראו בעבודת הדוקטור שלי Non dual Humanism בפרק הדן בחכמת שלמה, **See also the chapter on the formative influence of Mordechai Lainer on R. Kuk, an influence that has been entirely missed by academic scholarship. הערה 9. הדוקטורט עומד לצאת לאור כ- ג’ כרכים. It is also worth noting that the claim put forth by Moshe Halbertal that Judasim sees nothing positive in idolatry and paganism is completely undermined by this material. see Halbertal, Margalit Idolatry, Harvard University Press,
7. ראו לעיל, הערה 2.
8. לדיון מעמיק בארבעת ה פנים של הארוס ראו את ספרי ארוטיקה וקדושה המוזכר בהערה 1. ראו גם
Brown, Norman O., Love’s Body, University of California Press, 1966.
9. כאן אני מוסיף לדברי ליבס וטוען שגם בקטעים רבים בזוהר משמעות המושג שכינה היא ארוס. להרחבת היריעה בנידון ראו ספרי העתיד לראות אור ארוטיקה וקדושה.
10. תשוקה כעיקר חיי האדם היא יסוד מרכזי בתורתו של ר’ מרדכי ליינר מאיזבצא, ודברי מבוססים על הגיגיו בנידון. ראו גם עבודת הדוקטור שלי הנזכרת לעיל.
11. המיני מדגים את הארוטי, אולם הוא רחוק מאד מלמצות אותו.
אני מראה שהנטייה לזהות את הארוטי עם המיני היא הביטוי המרכזי בחיים המודרניים של המושג הקבלי “גלות השכינה”. ראו: Mystery of Love, Simon and Schuster,2002 chapter 3, Pages 43- 77, M. Gafni
12. זו הנחת היסוד של ספר הזוהר. ראו במיוחד ההתחלה של “ספרא דצניעותא”.
13. **See the article Iggulim and Yosher, in Chapters in Personal Myth, Gafni Ezrahi, forthcoming, see also Iggulim and Yosher, Mordechai Pachter, Deot 12
14. בקריאתו של המאמר טען חכם גדול מאומות העולם קן וילבר, שאכן בכל אחד משלושת השלבים יש גם עיגול וגם קו. אולם, יש מקורות קבליים מסוימים הטוענים שהשלב השלישי הוא כולו מעגל. ידידי אוהד אזרחי הפנה אותי לטקסט שנכתב על ידי הצמח צדק, הרבי השלישי של חב”ד, שפירש את המימרה “מלכותו מלכות כל עולמים” כהבנה שבשלב השלישי הכול מלכות, שכינה, כלומר מעגל טהור. אני חלוק על תפיסה זו וטוען שבשלב השלישי חייב להיות גם עיגול וגם קו כדי לחוות את הארוטיות המלאה, זו המולידה בצורה טבעית את המוסר.
15. זה אכן שונה מהתפיסה שהעליתי בהערה לעיל שבה המעגל בחינת “מלכותו מלכות כל עולמים” הוא אכן המטרה העליונה. נראה לי שגם למעלה צריך להיות קו ועיגול ביחד.
16. לפי טענתם של בעלי הזוהר, האר”י, שמחה בונים מפשיסחא, מרדכי ליינר מאישביץ ותלמידו, רבי צדוק הכוהן מלובלין, האינטגרציה של פנים מסוימים של רוח האלילות היא חלק מהפרוייקט המשיחי. לדעת ליינר הפרוייקט הזה יכול להתממש גם לפני העידן המשיחי ההיסטורי, כלומר בתודעת האדם העכשווי. להרחבה בנידון, ראו עבודת הדוקטור שלי, Acosmic Humanism, Radical Individualism and the Wisdom of Solomon in the Theology of Mordechai Lainer of Ishbitz.
17. תרגום חופשי של המתרגמת מספרו של
Wayne State University Press, 1990 Hebrew Goddesses,. Patai, Raphael
18. החוקר ג’ולס מורגנשטרן האיר את הנקודה הזאת במאמר לפני כשישים שנה. ראו:
“Amos Studies”, no. 3, Hebrew Union College, Vol. 15, 94, p. 121, note 98.
ראו גם:
“The Ark and the Ephod and the Tent of Meeting”, 1945, p.95, note 96, 107, 111. 159. היחס בין אשרה, הכרובים והשכינה של המקובלים המאוחרים הוא התיזה המפורשת של פטאי בספרו “האלות העבריות”.
19. מדרש רבה על איכה, פתיחתא דאיכה רבתי, סימן ט’. מדרש רבה, ורשה, תרכ”ז
20. בגלל חשיבותו, אני מצטט את הקטע מהזוהר, חלק א דף מט/א (מוסד הרב קוק, ירושלים, תש”ל) במלואו:
“תא חזי אתתא כד אתחברת בבעלה אתקריאת על שם בעלה, איש אשה, צדי”ק צד”ק, איהו עופר ואיהי עפר, (ד”א ל”ג), (וכדין), איהו צבי ואיהו צביה, (ד”א כמה דאת אמר) (יחזקאל כ ו) צבי היא לכל הארצות. כתיב (דברים טז כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהו”ה אלהי”ך אשר תעשה לך, אצל מזבח, וכי לעילא מניה או באתר אחרא מאן שרייה, אלא הא אוקימנא, אשר דא בעלה דאתתא, (ד”א ה”א) אתקריאת על שום בעלה אשרה, (נ”א הרי הם אשר ה”א), ועל דא כתיב (מלכים ב כג ד) לבעל ולאשרה, בגין כך כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהו”ה אלהי”ך, לקבל (נ”א אשרה) אתר דההוא מזבח יהו”ה, דהא מזבח יהו”ה איהו קיימא על דא, ועל דא לקבלה לא תטע לך אשרה אחרא. תא חזי בכל אתר כל אינון פלחי שמשא אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא איקרון עובדי אשרה, ועל דא לבעל ולאשרה, ואשרה אתקרי על שום בעלה אש”ר. אי הכי אמאי אתעבר שמא
דא, אלא אשרה על שום דכתיב (בראשית ל יג) באשרי כי אשרוני בנות, והוא (ד”א הא) דלא אשרוה שאר עמין, וקיימא אחרא תחותה, ולא עוד אלא דכתיב (איכה א ח) כל מכבדיה הזילוה, ובגין כך (נ”א אתעביד) אתעבר שמא דא בגין דלא יתתקפון אינון דעבדי שאר עמין עעכו”ם, וקרינן מזבח דאיהו מאדמה, דכתיב (שמות כ כב) ואם מזבח אדמה וגו’, בגיני כך עפר מן האדמה.תרגום לעברית (הוספתי הערות בסוגריים על מנת לפרש את הטקסט הזוהרי)
בוא וראה: אישה, כאשר היא מתחברת עם בעלה, נקראת על שם בעלה. (דוגמת) איש – אשה, צדיק – צדק (צדק היא מילת צופן בזוהר לספירת המלכות), הוא עופר, והיא עופרה, הוא צבי, והיא צביה, כמו שנאמר (יחזקאל כ:ו) “צבי היא לכל הארצות” (אמנם מושא הפסוק הוא ארץ ישראל, ואם כן המילה ‘היא’ מתייחסת לארץ, הזוהר משחק על צמד המילים ‘צבי היא’). כתוב (דברים
ט”ז:כ”א): “לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלהיך אשר תעשה לך”. (רק) אצל המזבח? וכי מעליו (מעל המזבח) או במקום אחר מי התיר? (מלשון הפסוק, משתמע כאילו רק במקום המזבח אסור לטעת אשרה, כאילו שבמקום אחר מותר). אלא, כבר העמדנו (דבר זה על בוריו) – אשר הוא בעלה של האשה שנקראת אשרה על שם בעלה (על אותו משקל כמו בהתחלת הציטוט), כפי שכתוב, (מלכים ב’ כ”ג:ד) “ולבעל ולאשרה”, וזוהי הסיבה שכתוב: “לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלהיך אשר תעשה לך” . מול המקום של אותו מזבח ה’, הוא קיים שם, ובגלל זה, מולה, אל תטע אשרה אחרת. (הכוונה שמזבח ה’ מקביל לספירת המלכות, השכינה, ושם, אין להכניס כח אחר, זר, “אשרה אחרת”, כפי שיובהר בהמשך).
בוא וראה: בכל מקום, כל אותם שעובדים את השמש נקראים “עובדי הבעל”, ואלה שעובדים הלבנה נקראים “עובדי האשרה”, ובגלל זה כתוב “ולבעל ולאשרה” – היא נקראת על שם בעלה אשר. אם כן, למה עבר שם זה (משימוש – עיין “ניצוצי אורות” פירושי החיד”א על הזוהר, שכותב: “פירוש- למה נעבר ונשתקע שם זה שלא נזכר בקדושה ואדרבה, צוותה תורה לעקור שם אשרה.” שאלתו המדהימה של הזוהר כאן היא אם אשרה היא בעצם עוד כינוי לשכינה, למה היה צורך להוציא את השם הזה מכלל שימוש?). אלא (התשובה היא) ש(מקור השם) אשרה הוא כמו בפסוק (בראשית ל:י”ג) “באשרי כי אשרוני בנות” (הנאמר על לידת אשר לזלפה שפחת לאה- ההקשר לפוריות ברור), והוא שלא אושר על ידי העמים, והקימו אחרת במקומה, ולא עוד, אלא, כמו שנאמר, (איכה א:ח) “כל מכבדיה הזילוה” (ז”א העמים לא הבינו את עומק כלליותה של האלה, של השכינה, ו”הוזילו” אותה על ידי שצמצמו את הבנת מושג האלה לעץ), ובגלל זה, (השימוש) בשם זה עבר, על מנת שאלה שעובדים כוכבים ומזלות לא יתחזקו. ואנחנו קוראים לה מזבח שהוא מאדמה, כמו שכתוב (שמות כ:כ”א) “מזבח אדמה תעשה לי” ובגלל זה (האדם נברא) “עפר מן האדמה” (בראשית ב:ז)”.
הקטע הזה מדבר בעד עצמו. מדהים להיווכח ששאלת אנרגיית האלה הטרידה את בעל הזוהר בזנמו. הייתי אומר שביקורת הזוהר על הבנתם של ה”עמים” את מושג ה”אלה” מתמקדת בהיותם מצמצמים את האלה לאשרה – התורה בוחרת לקרוא לה, בין היתר, “מזבח ה’”, העשוי מאדמה, והזוהר מזכיר לנו בסוף שבעצם, האדם נברא מהאדמה, זאת אומרת אמא אדמה, אם כל חי. אם כן, כפי שהפן הזכרי של האל מתחבר לשמיים ולאין סוף, כך יש לקשור את האלה לאם האונברסלי, לאדמה, ולא לכווץ את עבודתה אל תוך פולחן האשרה בלבד.

והנה הקטע מפרדס רימונים לרמ”ק (שער כ”ג פרק א’) ה”מאשר” את פירוש הזוהר:
“אשרה פי’ בזהר בראשית (דף מ”ט.) כי מלכות נקראת אשרה בהיותה יונקת מן התפארת שהוא בעלה בהיותו נק’ בבחי’ אשר. הוא אשר והיא אשרה. כי כן דרך רוב כינוייהם במשקל צדיק צדק עופר עפר”:

21. קן וילביר, בחלק הראשון של ספרו הדגול מין, אקולוגיה, ורוחניות הולך וילבר בעקבוות ארטור קסלר, ומראה שהתפתחות “הולרכית” היא מאפיין מרכזי בכל תחומי ההוויה. “הולרכית” (holarchic)- פירושו שהעולם בנוי מיחידות, שבמהותן הן גם חלקים של מהות מורכבת יותר, וגם יחידות בפני עצמן. ישנה גם מגמת התפתחות מהפשוט למורכב המאפיינת את ההתפתחות האבולוציונית של ההוייה.
Ken Wilber. Sex, Ecology, Spirituality, SHAMBHALA, 2000, pages 88-91
22. ראוMystery of Love, Simon and Schuster, 2002, chapter 6, Pages 215 – 238 , M. Gafni
ראו בנוסף עבודת הדוקטור שלי (Non dual Humanism )הנזכרת לעיל פרקים ד וה’ לגלגולו של משמעות המושג “שם” מהזוהר ועד לחסידות, עמ’ 158 – 170. הדוקטורט עומד לצאת לאור כ- ג’ כרכים.
23. ליישום אימרה זו בתורת האר”י ראו בעבודת הדוקטור של ד”ר מנחם קאלוש בעניין תפילה ותיאורגיה בתורת האר”י.
24. לכן אבן גבאי, בניגוד לרמב”ם, שולל לחלוטין את האפשרות של “הלא אפשר” אצל האל.
25. זה נוסח ידוע בכתבי המקובלים. להרחבת והשלמת עניין זה ראו מאמר “הטבע הוא האלוהים” בתוך יצר ויצירה, פרקים במתוס אישי, מחברים: גפני ואזרחי העתיד לראות אור.
26. בעניין ויתור על שליטה כנתיב אחד בדרכי הארוס ראו :
Mystery of Love, chapter, 2002, chapter 6, Pages 129 – 155 Simon and Schuster Simon and Schuster M. Gafni,
27. ** I heard this cited by many students of Joseph Campbell who cited in as an oft repeated phrase of Jung. מובן שזוהי רק אימרה אחת בקורפוס הגדול והמורכב של יונג, ויש קטעים שונים בתכלית. ואולם נראה לי שהיא משקפת הלך רוח מסוים, שמשתקף ברבים מכתביו.
28. כמובן, כפי שניווכח בסוף המאמר, הסתירה בין שלם לטוב היא רק לכאורה ונעלמת לחלוטין בשלב ג’ ששם האתי והארוטי מזדווגים ומתמזגים.
29. בתודעת המעגל (שלב ג’) פוגשים את “המי” גם בראי.
30. ראו עבודת הדוקטור שלי הנ”ל, בפרק העוסק בחכמת שלמה.