Integral Kabbalah Notes 2

2.10.05
3 מהלכים היום –

הראשון – מתבסס על שבוע שעבר; אני נפתח בהכנעה מתוקה לאור הזוהר של האחד – זהו שיר של כת. לגבי כל דבר –השאלה היא אם אני בפנים או בחוץ, ובאיזו רמת תודעה אני נמצא. “המקדש הארור” של אינדיאנה ג’ונס – ואז נכנס לבית כנסת ושם כולם עם טליתות לבנות ועם לולבים ורוקדים – השאלה היא מאיפה אתה עומד? בגוף ראשון, ואז אתה בפנים, ומבין בצורה X. או בחוץ, בגוף שלישי, ואז אתה מנתח מבחוץ.

התשובה היא שצריך את כל הפנים של האלוהות, כל הגופים. זה להיות ‘בפני ה” – הפרספקטיבה העיקרית של האלוהות. זו קבלה אינטג’ – אני לפני ה’ רק אם אני מכיל ומארגן ומשלב את כולם. אם אתה רק בגוף ראשון , מדיטציה, תפילה – אז יש לך פנים מסוימים של האלוהות. בגוף שני יש פנים אחרים, דו-שיח. בגוף שלישי פנים אחרים, מנתח את התופעה.

אפשר לשרטט את כל קווי התרבות בעקבות זאת – במזרח זה גוף ראשון, בתי כנסת זה גוף שני, מדעים שונים זה גוף שלישי. ויש מחלוקת תרבותית בין 3 הפרספקטיבות אך זו עבודה זרה, כי עושים עבודה זרה, אלוהים אחרים, מפרספק’ אחת. וזה לא הארה. “יאר ה’ פניו אליך” – מברכת הכהנים – הכהן מזרים אהבה דרך ראשי אצבעותיו, השכינה שורה בין ראשי אצבעותיו, בתהליך שמאני מיסטי, אל הקהל, ודרך זה מזמין את הקהל להארה. מאיפה ההארה? מ’פניו’ – מכל הפנים של האלוהות, לא מגוף אחד. אם חסר פן אחד אז יש עבודה זרה.

שני – בשבוע שעבר פיתחנו את הנושא של הולונס. הולון = whole part, כל דבר בעולם הוא גם חלק וגם שלם. הגדרה של ארתור קסלר. פתולוגיה זה כשהחלק מאפיל על השלם, ולהיפך. התכונה הזו של הולון wholan קיימת בכל תחומי ההווייה: בדומם, בצומח, בחי, במדבר, ישראל (ישר-אל). זוהי השרשרת הגדולה של ההווייה, שמופיעה כאבן יסוד בכל ההגות של 2000 השנה האחרונות. וכל חמשת השלבים האלו הם שרשרת עולה של הווייה, ואותם חוקים שתקפים בכל רמה, תקפים ברמה שאחריה.

ר’ נחמן מברסלב – ליקוטי מוהרן – קטע יז – “כי הצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות הרצונות של השי”ת, כי יש בכל דבר (דומם, צומח…) רצון השי”ת. אין בכלל הבריאה. …בגלל השי”ת רצה שזה הדבר יהיה כך, בתמונה הזו, בכוח הזה ובטבע הזה. ודבר אחר יש לו תמונה אחרת וכוח אחר וטבע אחר…והצדיק מבקש ומחפש תמיד אחר אלו הרצונות…שהארי יהיה לו כוח וגבורה כזו…ולהיפך…בכל אחד מהם יש אחידות ושינויים רבים לאין מספר …ויש גם איזושהי אחידות שווה עולה ויורד של רצון השי”ת המושרה בכל.”

הוא מדבר כאן על שרשרת הגדולה של ההווייה, שלמעלה או למטה יש אחידות, בשינויים. למשל, בביוספיר (חי) יצור יכול לשכפל עצמו. במיינדספיר (מדבר) יצור יכול לדמיין עצמו. וכו’. כלומר, לפי ר’ נחמן אנו עושים עבודת צדיק שדרכה הוא מנסה לרדת לעומקה של המציאות ומתוך העומק הזה לטוות את דרכו הרוחנית בעולם.

ר’ נחמן הולך בעקבות הכוזרי. האינטואיציה היא שאדם ישן כמעט ואינו דומה לאדם ער; וזה נכון. אך הפירוש הלא נכון הוא לומר שהערים הם יהודים וכל השאר ישנים. ולכן ‘ישראל’ זה הקשר הבלתי-אמצעי. כלומר, הארה משמעותה שלא יודעים זאת רק בשכל אלא יש קשר שבו אני חש את הכוליות, השלמות, האהבה, הטוב, אני בפנים ולא בחוץ ור’ נחמן הולך בכיוון הזה, אך מפרש זאת בצורה צרה.

[למה דווקא ישראל? זה קל מדי להתעלם מדי ולומר שהכל שווה; הטיעון של בחירת ישראל הוא לא נכון כשהוא בא ואומר שמבחינה איכותית-גנטית כשלעצמו יהודי הוא יותר טוב. זו תפיסה מפחידה. לעומת זאת, אפשר לומר שלעם היהודי יש ייחוד. וזו התעלמות טוטאלית מהנושא של הצדקת ההיררכיה לומר שהכל שווה. מי שאומר באופן א-פריורי שאין דבר אחד טוב מהשני, שהכל שווה, ליברליות קלאסית, אין תפיסה שעולה על אחרת – זה מוטעה כשלעצמו, כי לפי דעתם הם (הליברליזם הזה) הוא העליון. תרתי ד’סתרי. למשל, אני חושב שצורת השלטון של דנמרק טוב יותר מהנאציזם. הם לא שווים. חוסר יכולת להגיד זאת – מחריב את העולם. חוסר יכולת לקבוע קביעה כלשהי, ללא הקשר מוסרי, אין דו שיח. “מקורות הסלף” – בכל דבר יש שיפוט, גם אם תגיד שכל שווה- גם בזה יש שיפוט. אי אפשר להימלט בעולם מצורך לשפוט. הצל של שיפוט בא כשאני אומר שהחלק שלי מאפיל על השלם, אני לא רואה את החלק שלך, ואז נוצרת מחלוקת. אנו מערבבים בין השיפוט לבין הצל של השיפוט.

מחילה בנצרות – ביסודה יש שיפוט, אני שופט אותך, חושב שאתה אשם, ואז אני מוחל.

והאינטואיציה הנכונה של התרבות העברית היתה לומר שהתרבות שלנו טובה יותר, זה טיעון לגיטימי, שצריך אמנם לבדוק אותו אך הוא לא מופרך מאליו מניה וביה. והתשובה היא מעשה מרכבה, קרי, בדברים מסוימים החכמה העברית חשובה ועולם בהרבה על תפיסות אחרות, ויש דברים שתפיסות אחרות עולות עלינו. למשל, המדיטציות של הבודהיזם עולות על אלו של היהדות. אנחנו פיתחנו אל בגוף שני (תפילה), הם פיתחו אל בגוף ראשון. יש נטייה לומר – או שאנו הכי טובים או הראשונים, או שלא שווים כלום. במקום להתווכח מי הראשון ננסה להבין מה עקרונות היסוד של עמנו, מה הכלי שלנו בסימפוניה, מה המוזיקה של הכלי הזה כדי שאנגן אותה.]

שלישי – אמרנו שבוע שעבר שהתכונה היסודית של הולון, היא שכל דבר הוא גם חלק וגם שלם. ולכן אני צריך לעמדו גם על זה שאני חלק וגם על זה שאני שלם. מחלוקת = אני עומד רק על החלק שלי, על הפרספ’ שלי, ואני מנתק אותו מהמער’, רואה אותו שלם בעצמו, הופך אותו לשלם ומזה נולד מחלוקת.

רביעי – ההשלכה של הולון היא שבכל חלק יש חלק שהוא גם חלק מהשלם המקיף יותר. ולכן מתפיסה זו מגיעים לתפיסה הבאה – שבחלק עצמו יש קשר אינהרנטי עצמי לשלם, ואם כן, יכול להיות שבקשר עם חלק מסוים אני קשור להכל. למשל, אם אני מקיים מצווה אחת מכל המצוות, עצם קיומה הוא כאילו עשיתי את הכל, כי בה אני קשור לא רק אליה, לא רק בפני עצמה היא עומדת, היא חלק ממערך, ולכן היא מקשרת אותי למערך ולכן מקשרת אותי לכל. ולכן לכל אחד יש מצווה אחת מיוחדת לפי הזוהר “מצווה אחת”.

בגמרא, מסכת קידושין – אחרי שמישהו נפטר שואלים: במה אדם זה היה הכי זהיר שהוא זכה לאריכות ימים?פירוש נוסף – במה הוא היה יותר מואר, לאיזו מצווה מיוחדת הוא קשור באופן ייחודי. ולשון המדרש היא שבמצווה הזו הוא קשור בשורש נשמתו. זה החלק שלו. והגמרא אומר ואח”כ ברעיא מהימנא – זה אומר שאתה מקושר למצווה עצמית שמבטאה את החלק שלך, ובזה שאתה בחלק שלך, אתה חלק מהכל. אתה מגיע לנירוונה דרך זה שאתה בחתיכת הפזל הייחודית שלך. דווקא על ידי העצמת הייחוד שלך, החלק שלך, אתה הופך לחלק מהכל. זה בנ יגוד לבודהיזם שאומר – וותר על הסיפור שלך. אפשר לפשר בין שתי הגישות.

זה קשור להולוגרמה – בכל חלק יש את הכל.

אני הופך לחלק מהכל אם אני מזדווג עם החלק שלי. אתה חתיכת פזל ואתה חלק מפזל גדול ואתה משלים אותו אם אתה במקום הנכון.

בתפיסה של החכמה העברית בנושא ההארה

כלומר, לא רק שיש הולון אלא שבחלקיות המהותית שלך אתה נהיה חלק מהאלוהות בזה שאתה מעצים את הייחוד שלך.

כמובן שאנו לא אומרים כאן, בתפיסה של המצווה היחודית, שתעשה אותה ותתעלם מהשאר. אלא – שיש היררכיה סובייק’ במצוות, ששום רבי לא יכול לקבוע לך. ויש לך קשר מיוחד, מצווה מיוחדת, שדווקא משם תתחבר, כי זה אתה. כי זה החלק שלך.
כלומר – בכל חלק יש הכל.
זו תפיסה יפה, אך היא גם פרימטיבית. כל התפיסה של מאגיקה בעולם מתבססת על הסילוף הזה. ויש להבהיר כאן.

מג’יק, קסם מהו? = 2 הנחות יש לקסם, למאגיקה:

1. דיספלייסמנט – התקה, השלכה. דימיון. אנשים דומים, דברים דומים, קשורים קשר הדוק. למשל, אישה בלונדינית שעשתה פשע אז צריך להתנקם בכל הנשים הבלונדי’. יש קשר מהותי בין הדומים, ולכן בונים ריטואלים על פי הקשר הזה, לחיוב ולשלילה.
2. רפרזנטיישן – דימוי לדבר עצמו, ולהתייחס אליו כמו לדבר עצמו. זהו וודו.
3. שיחה – גם אם דברים רחוקים מאוד זה מזה, דבר אחד יכול להשפיע על השני, גם ללא קשר בין השניים.

ורוב תפיסות הניו אייג’ אומרות זאת – תפיסה כללית של מג’יק.

אם כך, מה ההבדל בין קסם לבין תפיסת ניו אייג’, או תפיסה חרדית יהודית היום של קמע, ברכה, וכו’? זה אותו סוג עקרוני של עיסוק, אז מה ההבדל?
מחד, יש קסם. למשל – אני יכול להזרים אנרגיה טובה לאדם שיש לו בעיה בריאותית. אני יכול לעשות ריטואל שעושה ויזואליזציה של האדם ולברכה ולרפאה. או – וודו – לא צריך צבא, נעשה וודו. ואנשים חקרו זאת – הנאצים, הרוסים – היה חקר בנאציזם ובקומוניזם על התופעות האלו. העובדה היא שזה עובד בחלקו אך לא בכל. אז יש כאן בעייתיות: מצד אחד קסם הוא טוב, יש לנו חיבור שם, למה כל הילדים הלכו להארי פוטר, כי כולם תמיד אמרו להם שהכל רציונלי ושאין קסם, והילד ידע שיש קשרים בלתי נראים של חיבור, לכן פנו להארי פוטר. הילד התנקם בחברה שטענה לרציונליות בלבד. מאידך, הילד טועה. כי כשהוא חושב שבגללו קרה משהו רע – אומרים שזה דמיון ויש דברים אחרים ושזה לא הוא וכו’.
כלומר, יש כאן אינטואיציות סותרות.

קמע זה טוב. רציונלסטי יאמר שאין קמעות, הכל קשרים סיבתיים מדעיים. אך אם יש קסם בעולם? אז יש מקום לקמע. מאידך, יש אם כך את העולם המדעי רציונלי שמעמיד קשרים מסוג מסוים בין המער’ השונות של המצאות – מחשבה רציונלית. מאידך, מערך אחר של סיבתיות בעולם לפיו יש עוד מערכות שפועלות בעולם, תפילה, קמע, טיפולים אלנטרנטיביים (חקרו את תופעת התפילה והוכיחו שיש לכך אפקט). אז מה עושים עם שתי הגישות הללו?

נכניס כאן 2 נימות חשובות-

אחת – כל ההוגים מדברים על כך שלכל הולון (חלק ושלם) יש גם איכות של חיבור וגם של עצמאות (אג’נסי וקומיוניטי). לדוג’, באנרכיה הפרט כהולון הוא חופשי לחלוטין, לא קשור למערך הגדול. בדיקטטורה – הפרט מתבטל בפני השלם שמדכא את הפרט. יש לכאורה בלנס.

בתפיסה של קסם מאגיקה, מה ששולט בקסם הפרימיטיבי זה המערך הקולקטיבי, היחיד כמעט אינו קיים, היחיד מוצף על ידי ההקשר שלו וההקשר/המערך השלם קובע אותו, ואין לו יחוד כשלעצמו. כלומר, קסם הוא אמת, רק חצי הסיפור. כי קסם מדגיש את הקשר של הפרט בתוך הכלל, וההתכללות הזו מציפה את הפרט עד שאין עצמיות ועוצמה לפרט. זהו קסם. כך עובדות כל החברות המאגיות. אז יש קסם שהוא טרום-התפתחות האינדיבידואל, ואז הוא התפיסה השלטת.

והעולם מתפתח ויש אינדיבידואל self. עד 1645 המילה הזו לא הייתה קיימת במילון. הפרט היה מוגדר על פי הכלל. לא היה מושג אל אינדיב’ (ד”ר פיטר אדמס).

המודרנה מביאה את העצמיות של כל פרט ואי אפשר לבטל את המרחב של האינדיב’, יש עצמאות לפרט והיא אומרת שהפרט עצמאי בכל המערכות. אך הוא הפך כל כך עצמאי עד שהוא נשאר בודד. כי המודרנה הגזימה לצד השני, בידדה את הפרט.

האמת היא בין הפרט לכלל, בין היחיד לציבור (הר’ סולובייצ’יק). יש מצד אחד עצמאות לכלל, יש כללים, ומאידך הוא גם חלק מהכלל. מצד אחד יש אינטגרטי אינדיבידואלית שאי אפשר להפר אותה, ומצד שני יש קשרים בלתי-נראים שמקשרים בין כל ההווייה. להיות אדם בוגר מבחינה רוחנית, מואר, זה להחזיק את שניהם בבת אחת. כל סטייה לצד זה או אחר מביא אותי לסילוף של המציאות, לבדידות, לפרימיטיביות.
להיות שפוי זה להכיר את המציאות. מצד אחד זה להתפלל לעשות הדמיות כוו’ מאידך אני מכיר שיש אינטגרטי מדעית שלא יכול להיות מופר על ידי קסם. ואני צריך להחזיק בשתיהן.

יש להבחין בין מג’יק שהוא פרי-פרסונל לבין מג’יק שהוא פוסט-פרסונל. לפני ואחרי ההתבחנות של המדע. ויש כיום בלבול עצום בתחום זה.

למה ‘קסם’? קסם פירושו שאני יכול להשתמש בכללים לא מדעיים כדי להגדיר את ההוויה.
גמרא, תענית – חוני המעגל לעומת שמעון בן שטח שמייצג את הדעה ההלכתית לפיה יש כללים, וצריך לבנות לפי כללים. אגב, התפתחות ההלכה והמדע – מקבילים. הרפואה המערבית חושפת את הכללים שקיימים במציאות. היא התעלתה על תפיסות מאגיות ופיתחה כללים ולכן יכלה לרפא בצורה מדהימה, למשל, איידס. החולשה של מודעות רציונלית היא שהם אומרים שהדרך היחיד לגשת לחולי היא רק דרך הכללים המדעיים המובהקים המופעלים על הפרט. אך זו לא הדרך היחידה. כדי לרפא מישהו – הדמיות, רפואה קונבנ’, מה גישת החברה אליו, האם יש מספיק מימון . 4 דרכים – מבפנים וגם מבחוץ – אדם מבפנים ומבחוץ; החברה הפנימית והחברה החיצונית. למשל, חברה שמשקיעה יותר בקוסמטיקה מאשר במחקר סרטן, זה ראיית החברה את עצמה, איך היא קובעת את ערכיה, וזה ישפיע על הביטויים שלה.

מדע שמאורגן על ידי חברה סוציאליסטית הוא הרבה פחות אפקטיבי. האלוהות זורמת בכל 4 המרכיבים הנ”ל. גלות השכינה היא לומר שהיא קיימת רק במקום אחד מתוך ה- 4. גאולת השכינה זה לראותה על כל פניה.

טקסט – דף 5 בדפים – “מי השילוח” – קע – “כן מטה בני יוסף דוברים. הענין שנכתב בסיום התורה פרשה הזאת ושאינה נוהגת רק לשעה.

יש הכלה שאומרת בדור המדבר שלנשים מותר להתחתן רק עם בני אותו שבט. זה היתה הוראת שעה, רק לדור המדבר. אחר כך התירו להתחתן עם מי שרצו. כאן זה הטקסט האחרון בספר במדבר, שנחשב סיום התורה. כי דברים זה דברי משה, כבר לא דברי האל, משנה תורה.

העניין בזה להראות לישראל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה’ יחיה האדם.

אתה יכול לחיות רק עלפי מוצא פי השם, הלחם זה לא הדבר העיקרי.

לחם היינו דברי תורה כללים הנצרכים לכל בכל עת בכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה – לחם זה משהו שאתה צריך, אתה לא יכול בלעדיו, אך לחם הוא דברי תורה כאמור, והן תריג מצוות.
זה טקסט של רב חסידי אורתו’ שאומר שלחם זה מצוות, מוצא פי השם זה משהו אחר. היינו מצפים שיאמר שלחם זה למשל דרך ארץ ומוצא פי השם זה דברי השם. אך הוא אומר כאן שלחם זה תריג מצוות.
והעיקר הוא – את זה הוא אומר לאחר שהזכיר תריג מצוות, קרי, יש משהו עיקרי יותר מהן – להבין בדבר תורה, בכל זמן את רצון השם מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן. ומדבר תורה ייצא אור לליבות ישראל שיבינו… –קיום תריג מצוות זה חובה לשון חיבה שמחדד את החושים הפנימיים שמאפשר לך לקלוט ישראל ישר-אל בכל רגע ובכל עת ובכל זמן.
ועל ידי זה נכתב הפרשה הזו…בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא הפרטים לכל עת ולכל זמן – מה שיוצא מתרי”ג מצוות זה הכללים לכל עת ולכל זמן. וכל דברי תורה הם עצות כדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ השם…

– הסיבה שהתורה מסתיימת בפרשה שנוהגת רק לשעה, היא, כי עצם מהותה של התורה היא זה שהיא נצחית ומשתנית בעצמותה. קרי,ף התורה היא מע’ כללית של התגלות, שמחדדת , יוצרת חברה, יוצרת דיסיפלינות של שמיעה וקבלה, רק אם אתה מתייחס לזה בתור משהו עקבי /תרגול רוחני, והאופי של תרגול רוחני בעולם היהודי הוא הרגשת החובה.

עצם הרגשת החובה היא הספיריטואל פרקטיס. יש דרישה קיצונית של התחייבות/מחוייבות. החובה כשלעצמה היא התרגול הרוחני.

מי שיבוא ויגיד שהוא רפורמי וכו’ – זה לא משנה מה התווית – השאלה היא האם יש אצלך כחלק מהתרגול הרוחני הרגשה של חובה, כי אם אין – אתה לא יהודי. סדנאות פה ושם זה לא תרגול רוחני יהודי שחובה בצידו. יש מקום של חובה, אובליגיישן. מצווה פירושה שיש משהו שאתה חייב לעשות !! אתה נקרא לעשות משהו. אינך יכול לשבת בבחינת ‘שב ואל תעשה’ – אתה נקרא לעשות משהו, זו מצווה.

אלא מה, כל המצווה הזו היא תרגול רוחני בסופו של דבר, כדי שתוכל לקלוט מה המצווה היחודית שלך בכל עת ובכל שעה, מה עתה חפץ ה’. אתה יכול כל חייך לעסוק בתרגול רוחני, לחוות מצווה, אך לעולם לא לקלוט שקול אלוהים מדבר אליי, שרק אני יכול לעשות עכשיו משהו שאתמול לא ידעו אותו.זה לשים את הקב”ה בקופסא ולהשתיק אותו. כך עשינו, וגם לפרש מה אמר. לא להוציא אותו מקופסא. גימדנו את האלוהות. זה מה שהאישביצר אומר. למד מהר’ קוצק שאמר – אני רוצה 10 אנשים שישמעו אתי את קול האלוהים. הוא זה שאמר אלוהים נמצא איפה שמרשים לו להיות.

יש לאמץ תרגול רוחני יהודי, אי אפשר לחיות כאן בתוך המסורת הזו ולבחור לך תרגול קלטי למשל. אפשר להתפתח בזה אבל זה לךא מה שיגאל את המדינה שהיהדות היא חלק מהזהות שלה, צריך תרגול רוחני בסיסי של חכמה עברית.

אז כל השיחה הזו הייתה בשביל המהלך הבא: מה מאפשר לי להגיע למקום של ישר-אל, קשר בלתי אמצעי עם האלוהות ואני יכול להבין מה רצון השם ברגע זה (ממני)? השאלות החשובות של החיים לא נקבעות בהלכה ולכן הומצא בעולם החרדי “דעת תורה” – הרבי יכול לקבוע לך ולתת לך תשובות כי הוא כבר “בפנים”. גם בבודהיזם יש תפיסה שהמורה שלך קובע לך את הכול כי הוא בתוך הזן וכולם חושבים שזה יפיפה כשזה בא מטיבט אבל זה לא שונה מלרוץ לרבי אצלנו. גפני שולל את שניהם כי זה שלב פרה-פרסונלי, הזן בא מתפיסה אימפריאליסטית יפנית ויש בזה הרבה בולשיט. זן מואר זה לדעת לאבחן בין זה לבין התדר הרוחני הגדול של המסורת הזו. אז איך מגיעים למקום זיהוי רצון ה’ במקום שיד ההלכה אינה משגת? זיהוי הרצון האלוהי הפנימי שמדבר אלי לפי העת והזמן?

1.התרגול הרוחני בתרי”ג מצוות מאפשר לי להגיע
2. יש לי קשר מיוחד עם המצווה הייחודית שמשקפת את טביעת נשמתי, האות שלי בתורה לפי מסורת חיים ויטל, זה החלון שלי להארה, לאי דואליות , לאל. אפשר להיכנס כל כך פנימה ולנקות את כל הקליפות ולהגיע למקום כה עמוק שרצוני האמיתי מזוהה עם רצון ה’. אבל צריך להיזהר מהמקום הזה כי אולי זה לא ה’ מדבר אולי זה קול זר. אז קודם כל מתרגלים תרי”ג ואז משהים את המקום הייחודי שלי ודרכו אני מגיע לאלוהים, לניאו מיסטיקה, דרך ייחוד עם כל הפנים הייחודיות שלי שמנינו, אני מגיעה לחלק שלי בפאזל ומזהה את האלוהות הזורמת במנסרת נשמתי. מי השילוח אומר שהאל מתגלה דרך “פרט נשפי”, יש תרי”ג מצוות ו”פרטי דברי תורה” התורה שמדברת לפרט שלי, התגלותי הייחודית, רצון השם שמדבר אלי בצורה בלתי אמצעית, כמו שאמר רבי נחמן שהצדיק מגלה את רצון השם בכל דבר ומגלים זאת דרך ההארה הפרטית, סיפורי הייחודי. אם אני לא בסיפורי וטביעת נשמתי אני מרגיש ריק וחסר וכדי לחפות עליו החיפוי אוטם את יכולתי לקלוט את המקום הישיר של ההתגלות. אני כה בחרדה ובריק כל כך לא בזרם משתמש בפרשנויות מעוותות כדי להרגיש שהכול בסדר, שאני בכלל לא קולט את המוסיקה! אבל אם אני בפנימיותי/פני/שמי המיוחד אז אני קולט ישר-אל את התדר האלוהי שמגלה אלי את רצון השם בצורה ייחודית יש זיהוי רצונות ביני לבין האלוהות. זו אינה תפיסה אורתודוכסית קלאסית אך גם לא חילונית, יש פה תפיסה מהפכנית שמבוססת על הולונים, דרך חלקי אני מגלה את השלם וככל שאני יותר בתוך חלקי אגלה הכל וכשאני פחות בחלקי אני במחלוקת.

בתרגול הרוחני המתמיד יש תחושת חובה כחלק מהתרגול. רוב התרגול הרגשת הנאה, לעבור מחובה לחיבה אבל חייב להיות אלמנט של חובה, זה מצווה, זה גם צוותא להתאחד וגם ציווי חובה וזה טבע התרגול היהודי. אי אפשר להגיע בלי לתרגל. אפשר להחליט שלא רוצים להגיע בקורסים אבל בחיים אי אפשר לקבל כזו החלטה זה כל הרעיון של להיות בנאדם. אפשר להחליט שזה החיים שלי ואני אחראי לעצמי וזה שקר גדול, זה לא החיים שלך, מי נתן לך אותם? יצרת עבדת והשקעת עבורם? זו מתנה. ובמתנה הזו התפקיד היחיד שלך להיות הדבר המקסים שאתה, למצות את מלוא הפוטנציאל של מהותך המקסימה. להרגיש שאני רק חלק וזה החיים שלי ואין דבר מעבר לי, לא קשור לדבר אחר לא חלק ממערך כלשהו, זו הפתולוגיה של ההולון. וזה הפרה של טבע המציאות כפי שהוא. ולכן ההארה היא ההזמנה והיהדות אומרת: כל אחד יכול. בבודהיזם ביפן 800-900 איש נהיו מוארים זה עניין אינדיבידואלי, אצלנו זה הדמוקרטיזציה של ההארה. אין כהנים אין אליטה, יש ממלכת כהנים. תורה זו המערכת הטובה ביותר שהמאסטרים שלנו יכלו להמציא כדי ליצור הארה המונית, תורה מלשון אור. זה לא תמיד עובד, כמו כל מערכת, אבל המערכת מבריקה. בזן יש מצב של pointing out instructions, אומרים משהו שמוביל אותך עד שאתה בפנים, מספרים לך סיפור שמכניס אותך….

זה כמו טכניקת הביג מיינד של הזן. נגיד בגוף שני זה להגיד “תן לי לדבר עם החלק שלא מחפש במיינד שלך” ולהתחיל לנהל שיח עם החלק הזה, או עם החלק ששולט וכו’, ככה לפנות לכל מני חלקים בנו ולנהל איתם דיאלוג. ברגע שאתה אומר “אני המוח הלא מחפש” משהו קורה, יש גישה למקום הזה, אתה פתאום בפנים. אתה לא מדבר על הדבר בגוף שלישי אלא מבקש את נוכחותו בגוף ראשון, קוראים לו בגוף שני ומשוחחים איתו וזה מוביל לנוכחותו בגוף ראשון. זו הברכה ביהדות “ברוך אתה” זה גוף שני, זה מכניס אותנו למקום הזה שבו המקום הזה נוכח. כשאני אומר “אתה” אני מזמין אותך לתוך החדר, לא מדבר עליך, ניגש בצורה בלתי אמצעית אליך. וכל אחד ביהדות אומר את זה, זה לא נוסחא איזוטרית שחמישה נזירים בהימלאיה יודעים, כל ילד בן 4 שאומר את זה חווה את ה’ בגוף שני. דת זה לא “כחול” במערך הספיראלה הדינאמית של קן וילבר, יש פה עומק של פרספקטיבה שמופיע בשלבים המתפתחים יותר ויש מקום לדת גם ברמות התודעה הגבוהות יותר.
צריך לקחת את הסיסטם שלך ולרענן אותה.

16.10.05

השבוע אנו ממשיכים לדון בהולונס, ובשרשרת הגדולה של ההווייה.

כשאני מכיר שיש בי חלק שהוא גם שלם בפני עצמו וגם חלק ממערכת גדולה יותר, זה בבחינת ל”ישראל יש חלק בעולם הבא”.

הטקסט מהשיעור הראשון – מי השילוח, ויקרא – “על כל קרבנך תקריב מלח”.

נספר בדיחה על אדם שמגיע השמיימה, צדיק גדול, ולכן רוצים להכניסו לשמי שמיים העליונים. כל השמיים העליונים רועשים מבואו. והנה יש מלאך אחד שמסרב להכניסו בשל הפסוק: “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”. כלומר, אם לא חטא – אין הוא צדיק. כל המלאכים לא יכולים להתווכח עם הטקסט הכתוב..ואז מחליטים להוריד אותו שוב לכדור הארץ שיעשה חטא גדול, והצדיק לא רוצה. אומרים לו – תעשה מה שהכי נוגד את טבעך. יורד ורואה אישה מבוגרת ומתחיל איתה, והיא צועקת: “איזו מצווה”!!

סיפור שובניסטי, ועיקרו – יוסף טולושקין, חוקר בדיחות יהודיות – מצא בדיחה זו בכל לקסיקון, מדוע? כי זה אומר שכל דבר תלוי בהקשר. אי אפשר לדעת מהי מצווה, מהי עבירה. ומה שתפסו הוא שיש כ- 50 בדיחות שנמצאים בכל אוסף כדי להמחיש שאין משהו חד משמעי, אלא שזה חלק מקונטקסט שלם יותר, ממשהו גדול יותר. ולכן לא לוקחים משהו בפני עצמו אלא להעמיד זאת מול הקשר יותר רחב. זו אימרה של הפוסט מודרניזם שאומר שהכל הוא הקשרים. זה נכון, אך המסקנה של הפוסט מודרניזם לא נכונה. זו עוד צורה לומר הולונס: כל דבר הוא שלם והוא חלק משלמות גדולה יותר, ואני צריך למקד עצמי במקום הנכון (מקום = שם האל), בהקשר הרחב יותר.

יש משמעות רחבה נוספת – חשיבה מיסטית באמת מתחילה עם פרנציפ אבסטרקטי חשיבתי פנימי שהזדווגת איתו ויצאו ממנו הרבה מסקנות. וכאן נשליך מסקנות מפרנציפ ההולונס מהקשר שונה – הקשר של עבודה זרה:
עבודה זרה – ג’ מצוות, מסכת סנהדרין, ג’, עד – ייהרג ובל יעבור:
בדרך כלל על כל מצווה הכלל ההלכתי הוא – יעבור ואל ייהרג.
וב-ג’ הדברים: עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות.

משהו קצת קשה כאן – זה מובן כשמדובר בגילוי עריות, שפיכות דמים; אך מה עם עבודה זרה? מה העניין של עבודה זרה?

והרי יחזקאל קאופמן כבר העיר, שרוב התורה מופנה למאבק עם הפאגאניזם, מדוע השקיעו כזה מאמץ?
האם אכן היה קומץ משוגע של אנשים שחשבו שפסל מסוים זה אלוהים ממש, והשתחוו לפסל של בעל או אשתרה וכו’? מה הם חשבו?

יש דרך להסביר זאת – בהסבר הרגיל, חשבו שיש כוחות לפסלים האלו, ולכן נאבקו בכך.
אך זה מורכב יותר. עלינו לבדוק מה זה בשבילנו כיום עבודה זרה/גילוי עריות, נושא המשפחה הקלאסית, האם הדגם הזה תקף? ומה זו שפיכות דמים, האם לחיצה על כפתור בפנטגון שבעקבותיה נרצחים אלפים, האם זה רצח? או – אתה בעל חברה, ובכל העולם עושים בגדים, והם מחליטים להוציא מפעל מונצואלה, ואנשים נרצחים בעקבות זאת בתוך הכפר הספציפי, בשל סיבות פנימיות, האם זו שפיכות דמים? עלינו לגשת מחדש לנושא הזה של ג’ הדברים.

היום נעסוק בעבודה זרה.

טקסט הנ”ל הוא קשה ורדיקאלי.

ספר ויקרא – “על כל קרבנך תקריב מלח” = כשאתה מקריב קרבן אז תקריב איתו מלח.
“הוא הפך הטוב כי לא ינוח להתפשט לגדל הטוב, כי ארץ מליחה אינה מגדלת. אך הוא דבר שיכול להתערב עם הטוב ולהוסיף טעם לטוב ועל זה ייקרא גם רב החובל מלח, ולפי שמערבב המים, מלח לשון ערבוב.”
הוא שואל – למה להקריב מלח בקרבן, הרי מלח באופיו אינו גורם לגדילה (ארץ מליחה אינה מגדלת)? הוא אומר, אך בכל זאת יש תכונה מסוימת למלח, שהיא – יכול להתערבב עם הטוב, ולהוסיף טעם לטוב. כלומר, כשלעצמו מלח מקלקל, אך בערבוב הוא יכול להוסיף לטוב (ועל זה נקרא גם רב החובל מים). מלח קשור אפוא לעניין של ערבוב.

מכאן, צריך לערב את הדבר השלילי בעצם התהליך של קרבן, שהוא התהליך הריטואלי הרוחני המיסטי של הקרבן במקדש.

“ועל זה נאמר…היינו…שיידבק האדם להשם יתברך..ולא יינתק…יתברר דבקותו ביותר בטוב טעם ודעת…ולא ייתן שום דבר מהעולם הזה לנתק אותו, עד רבא…” – כלומר, על ידי הקשר של המלח לעבודתו (מלח זה מה שגרוע כשלעצמו, אך בטוב טעם מוסיף טעם) אך בדבקותו לקב”ה מוסיף טוב. עד כה הוא לכאורה לא אומר דבר, משתמש במילים רכות, במשל. וכעת הוא מתחיל להיכנס לעובי הקורה.

“ולעניין הזה (הקרבת קרבן עם מלח) מתייחס גם עניין אמציה מלח יהודה. כאשר היכה (אמציה) את אדום ועשרת אלף השליךמראש הסלע וייבקעו ואחר כך עבד לאלוהי אדום.” אותו אמציה מלך יהודה הלך לעבוד עבודה זרה! וההסבר לכל הסיפור הזה הוא “לכל קרבנך תקריב מלח”. “ואחר כך שלח ליואש מלך ישראל (היו שתי מלכויות – ישראל ויהודה) לך נתראה פנים (בוא נתמודד זה מול זה, ואני אתגבר עליך). ועניין בזה (בסיפור הזה על אמציה שלאחר הניצחון על אדום פנה לאלוהות של אדום ואז כל כך בוטח בצדקתו ומעיז לומר למלך ישראל שיבוא לעימות פיזי כי הוא יתגבר כי הוא צדיק) כי אדום הוא ראשית הקליפה החשובה מכל האומות. כדאיתא במסכת עבודה זרה שאדום נכנס מיד אחרי ישראל משום וחשיבי…”- בארכיטקטורה הקבלית של העולמות יש קודם כל במקום ראשון את ישראל (השכינה), ומיד בסמוך לו יש את אדום, זו ראשית הקליפה, יש לה עוצמה רוחנית שאין כמותה. כלומר, אדום הוא חשוב. “ולעת עתה לא ניתן..רשות לשלוט עליהם” כלומר, לישראל אין כעת רשות לשלוט בקליפה זו, רק לעתיד תהיה להם רשות זו.

כלומר – יש מה שנקרא בחינת אדום שהוא קליפה, חלק מעבודה זרה, עתה אין לישראל קשר לשלוט עליו, אך בעתיד יהיה קשר בין ישראל לאדום ולאלוהי אדום – מוסיף הקשר היסטורי.

“והריגת אמציה את העשרים אלף (של אדום, במלחמתו) כי יש בקליפה עשר מדרגות כי זה לעומת זה ועל זה רומז העשרים אלף..” העשרים אלף האלה מיצגים את כל המדרגות הרוחניות של אדום, של העבודה הזרה של אדום, והוא ניצחם ואז מאחר שכל כך גברה ידו עליהם ולכן “מעתה כל … לא יסור..” – אמציה הרגיש שהפנים לגמרי את הצל שלו, אין לו חילוק, אין ישראל וקליפה, הוא אחד, גבר על הסיטרא אחרא, ולכן הוא אלוהות, ולכן כל מה שהוא מרגיש בתוכו שהוא צריך לעשות – הוא עושה. הוא מואר, להרגשתו.

כלומר, האישביצר קורא כאן את הסיפור הזה כתהליך של עלייה. לא כמאורע היסטורי אלא “בהגא וגיתא” קרי, סיפור על תהליך פנימי שקורה בתוך אמציה מלך יהודה, שמגיע למקום של נון דואליות, של הארה, ואיך? במאבק שלו עם מלכי אדום, שמייצגים את הצד האחר, את הסיטרא האחר. כשאני חצוי, אני בצד הטוב של הגבול והם בצד הרע. אני חצוי לשתיים, בדואליות, בשניות , ואז אני צריך לציית למי שמצווה אותי. יש אני-אל; ואז עליי לציית לאל. אם האל אמר לא לעבוד עבודה זרה, כי זה מחוץ לגבול, אז יש גבול, יש דואליות, יש צד כשר וצד טמא. עבודה זרה זה מחוץ לגבול. ועצם התיחום הוא עניין של שניות: אמציה והקב”ה. ואז אני צריך לציית לך. אך מה אם אתה תצליח להכיל בתוכך את מה שמחוץ לגבול, אם תוכל להרחיב את הגבול כך שהכל כלול בתוך האחד? כלומר, אין משהו מחוץ לגבול, אין שניות, אתה כבר חלק מהאלוהות, ואז אין אלוהים מבחוץ, אלא אתה מקשיב לרצון האלוהים שבא מתוכך.

“והיה בדעתו (של אמציה, שעובר את התהליך הפנימי מול מלכי אדום, שמייצגים את הקליפה)..” – אדם שהצליח לעשות אינטגרציה עם כל החלקים החצויים שבתוכו (במושגי יונג – חלקי הצל). כל דבר שהוא לא חלק מעצמך, שחצית אותו, יוצר גבול – יש מחוצה לי ויש בתוכי. למשל, אני הגוף שלי והמיינד שלי, ומה שמחוץ לי זה לא אני, וכו’. כל תהליך שאני עושה בין ‘אני’ לבין מה שהוא לא אני אז יש דברים מחוצה לי, זה אלוהי אדום, וזו שניות. וככל שאני יכול להרחיב את הגבול, קרי, להתחיל מההבנה שאני קודם כל רק המיינד הטוב/החיובי שלי. ויש 5 תהליכי הרחבה בדרך להארה, הראשונה – אני גם המיינד השלילי שלי. השניה – אני גם הגוף שלי; השלישית – אני לא רק המיינד החיובי והשלילי והגוף,אלא אני גם אתה, מכיל מישהו שני, בדרך כלל מישהו קרוב לי; הרביעית – מכיל את כל המדינה שלי, ממש כחלק ממני, אנשים הגיעו לזה, לאו דוקא במודע, למשל – מוכן לההירג עבור ארצו, לכן נרצחו; ואז – כל האנושות היא משהו שנמצא בתוך הגבול שלי. ואז – כל הטבע כולו, כי אין הבדל בין האנושות לטבע. ומה עם שאר הקוסמוס? תהליך ההארה הוא הרחבת הגבול. כל היפוך של ההארה נקרא בקבלה ‘ירידה למצרים’ – הצרת הגבול. זה תהליך הפוך.

כשאני מרחיב את הגבול, ההרחבה האחרונה היא האלוהות – אני מרחיב את הגבול עד שאני הכל – ביג מיינד. ואז למה אני צריך להקשיב? לאלוהים. אם אני בריאליזשיין אז אני מבין שאני חלק מהאלוהות ולכן רצון האל הוא לגלות מה הרצון הכי פנימי שלי (לא התשוקתי, של האני הצר), כי הרצון הכי אמיתי שלי הוא רצון ה’, זה נון דואליטי.

זה טקסט יהודי שדן בעבודה זרה. וטקסט זה אומר שעצם העניין של עבודה זרה הוא בעייתי, כי איך יכול להיות גבול כזה?! אם אני אומר שיש גבול אז לא עשיתי את התהליך של ההכלה המלאה.

“והיה בדעתו ומאחר שכל כך גברה ידו עליהם (הכיל בתוכו את מה שמחוץ לגבול באופן ארכיטיפי) ולכן כל מה שיעשה מעתה לא יסור לבבו מה’ ולא יהיה בכוח שום דבר רע להתגבר עליו כמו שיהיה לעתיד”.
מה הוא חושב? שהוא הגיע לעת המשיח, כי עת המשיח לא תלוי בהיסטוריה, העולם הבא נמצא בתוך העולם הזה, ואם אתה מגיע לדרגת תודעה זו, עכשיו, של “שמע ישראל…אחד”, בנון דואליות, להכיל את מלכי אדום בתוכי, אז אני יכול לחשוף את הרצון האלוהי בתוכי, ואז לא יכול להיות שאעשה טעות, אם רק אקשיב לרצון אלוהי פנימי שיש בתוכי; “ועל כן ניסה לעבוד את אלוהי אדום” – כל עניין של עבודה זרה קשור רק לדואליות, והתורה היא מסמך של דואליות בצורתו הגלויה, ולכן בתודעה עתידית, שהיא תודעת עולם הבא, תודעת אחדות, שבה אני מזהה עם רצון האל, ומתעורר בי הרצון לעבוד את אלוהי אדום, אז אני עושה זאת. לא כי יש בעיה לעבוד איתם, אלא משום שבשלב של ההיסטוריה הם מחוץ לגבול. אך הגבול אינו אבסולוטי, וכשנזיז את הגבול, הם יהיו בתוכו !!

זה טקסט קלאסי חסידי, שמתבסס על הזוהר עצמו.

הרברטל – מכון הרטמן – אמר שאין טקסט יהודי חיובי על עבודה זרה. זה בא מגישה של הבדלה. שזה חשוב, זה בא מעולם של טוב ורע. לכל אחד יש תחום שלו. זה הבדלה וזה נכון אך במקום יותר עמוק זה הכל אחד.

ברמת ההבדלה עבודה זרה היא לגמרי מחוץ לתחום. וברמת ההמתקה אני עושה לה אינטגרציה, כלומר, מקבל ומזהה את הקדושה שבו, ואת הקדושה הספיציפית בו עושה לה אינטגר’ לתוך הקדושה, וכל מה שפחות מזה, לפי האישביצר – זה דואליות.

לא יכול להיות שיש תופעה בעולם שלא ניתן להכילה בתוך הקדושה, כי אחרת אין אל אחד. אם יש אל אחד, אז פירושו שהכל כלול באלוהות, ולא מדובר ב’אחד ולא שתיים’. ואז צריך לעשות אינטגרציה וזה בתודעת המתקה. כי אם אעשה זאת בתודעת הבדלה אהרוס את העולם. למשל, אם אני צ’מברליין, ואני רה”מ של אנגליה לפני צ’רצ’יל, ואני מרגיש שיש ניצוץ בהיטלר, אז זה הרס העולם; כי לו היה פועל בתוך רמת ההבדלה, כפי שנדרש, אז זה היה נכון. וקשה לשמוע שבהיטלר יש ניצוץ אלוהי. והדבר היחיד שעדיין היה צריך לעשות זה להרגו. וכשצ’מברליין ניסה לעשות איתו שלם אז הוא טעה טעות חמורה. הוא הקדים את הזמן, בלבל בין הבדלה להמתקה (כרמל – שאול ואגג).

וכאן הוא אומר – אתה חייב להכיר שיש בעבודה זרה משהו קדוש.

אם אני באמת מאמין בהארה, קרי, הרגשה אמיתית שהכל אחד, אז אני לא יכול לקבל תפיסה שלפיה עבודה זרה היא מחוץ לתחום, חייב להיות מקום שבו עבודה זרה נכנסת, זה דרגת ההמתקה.

“ועל כן ניסה לעבוד את אלוהי אדום ושלח ליואש מלך ישראל לך נתראה פנים היינו אף שאני עשיתי דבר שנראה רע (עבדתי עבודה זרה) אף על פי כן אני דבוק בהשם יתברך יותר ממך. והנה לא היה רצון השם יתברך בזה (הוא הקדים את הקץ, הקדים את ההמתקה) לכן נענש..ויואש תפסו (נענש, כי הקדים את הקץ). ואף על פי כן כי חי אמציה אחר מות יואש חמש עשרה שנה (קורא כאן את כל הטקסט של המלחמה כטקסט של מעלות רוחניות) לרמוז כי בכל חמש עשרה המעלות שנמצא בישראל היה אמציה גדול מיואש וחטאו לא היה רק לפי ערך גבול תפיסת אדם”.

דהיינו, הסיפור התנ”כי בא מעולם של הבדלה, שבו יש גבול, שבו יש שניות, כפי שצריך להיות, וההבדלה היא פן אמיתי של האלוהות (אל-טבע, טוב ורע, חושך ואור, וכו’) ולכן בסיפור התנ”כי אמציה יוצא חוטא, ויואש מתגבר עליו. אך בתוך התנ”ך שהוא הבדלה יש שרידים לדרך המתקה (תת זרם מיסטי במקרא) ואז – למרות שיואש מנצחו, אמציה חי 15 שנה לאחריו, לומר לך, שבכל 15 מעלות הקדושה (15 מדרגות של הבדל מעזרת נשים לארון הקודש) אמציה היה קדוש יותר, היה יותר נעלה מיואש.

“וכל חטאו לא היה רק לפי ערך גבול תפיסת אדם” = בקבלה של מאה 18 יש 2 תפיסות –

1. מצידו
2. מצידנו – כל מה שקורה בעולם; עולם של הבדלה. אני מטפל במישהו ולוקח תשלום, וזה נכון, כי אחרת אני חוטא כלפי עצמי. אני אחראי על הגבול שלי. עולם של שניות, גבול תפיסת האדם, כאן אני יכול לראות רק בעיני האדם.

אך מטרת כל המיסטיקה החסידית היא לזוז מ’מצידנו’ ל’מצידו’ – ללכת מהמקום הזה של הבדלה אל המתקה.
‘מצידו’ – נקו’ ההסתכלות היא לא מתוך ‘שלי’, מתוך ‘אני’.

כל העניין של צדקה הוא אינו צדקה – בבא בתרא, ז, א – כל מה שיש לאדם עשיר זו טובת הנאה להחליט למי יילך הכסף, אך מבחינה הלכתית הוא לא הבעלים של הכסף. מי שנותן צדקה זה לא כי אני נדיב, אלא כי הכל אחד, זה הצדק, קרי, המציאות הפנימית של העולם. אך איני יכול לעשות זאת כל הזמן, ולכן התלמוד מגביל את הנתינה (חומש). כי זה לנסות להיות בהמתקה כשאני בהבדלה. ואז זו לא מצווה, אלא עבירה, כי ניסיתי להקדים את הקץ. ולא שמרתי על גבולות עולם ההבדלה. מאידך, אני חייב שיהיו לי רגעים של המתקה בצורות שונות. אם כל הזמן תהיה בהמתקה – זה שיגעון, כי עדיין לא הגיע הזמן. למשל, יום כיפור הוא קודש קודשים. הרב קוק: לקודש יש היפוך – חול; לקודש קודשים אין היפוך, כי הוא נון-דואליות, הוא אחד. עושים גיחות לעולם ההמתקה, ומביאים אותה לעולם ההבדלה: “והחיות רצא ושוב” – עם ההמתקה אתה חוזר ליצור את עולם ההבדלה.

“כי המבין בענייני מלכות בית דוד (מתחת למלכות בית דוד ההיסטורי יש סוד, מלכות בית דוד זו תודעה משיחית) כל מלכי יהודה הם החביבים אצל השם יתברך מאוד וכל מעשיהם לא היו כפשוטם”.

בדף הבא – טקסט מהזוהר ‘משפטים’ – בעניין עבודה זרה – מנסה לבסס את כל הטקסט של מי השילוח על טקסט אחר, איך המציא את זה שעבודה זרה הוא בגבול השניות ושבעתיד לבוא זה כבר לא קיים? כל זה מתבסס על רמות תודעה. מהיכן שאב זאת האישביצר? הרי לא דיברו בכלל על רמות תודעה. [כשרמות תודעה מתפתחות, רוב האוכלוסיה נמצא ברמה מסוימת, ואחוז קטן נמצא ברמה עמוקה יותר, וכאן האישביצר הוא האחוז הקטן, והחידוש שלו הוא – לא צריך לחכות לכולם.]

“ועניין אמציה שניסה לעבוד את אלוהי אדום כי כל הכוחות חלק השם יתברך לכל העמים (הכוח של אלוהי אדום לא היה שם סתם) הלכות הרמב”ם…חלק כבוד למשמשיו גם אנו נחלוק להם כבוד” – נתנו כבוד לשמש, ושכחו שהיא הולון והתחילו לעבוד לשמש כשלעצמו וניתקו אותה מן המערכת שלה, זה ציטוט שמובא כאן מהרמב”ם, קרי, כל סיפור עבוד הזרה הוא הפרה של ההבנה שהמערכת מורכבת גם משלם וגם מחלקים, כמו השמש; כשאני מכבד רק את האוטונומיה של השמש אז זו עבודה זרה, לא משום שאין לה ערך רוחני, אך זה רק כחלק מהמע’ הכללית. כלומר, הטעות של עבודה זרה זה לא שאין בדבר כוח, אלא שיש בו כוח אך הכוח הזה הוא רק כחלק מן המע’ הכללית, ואם אתה נותן לו כוח עצמאי אז אתה כופר בעצם מציאות העולם שהיא הולונס, ובעבודה זרה אתה כופר במציאותו של האל, כי מציאותו של האל היא הולונס, הולורכיה, ואם אתה אומר שיש עבודה זרה אז אתה נותן לחלק מסוים של הבריאה כוח עצמאי מנותק מהכלל, וזו כפירה באלוהות, במציאות האל. ועל זה נאמר שעבודה זרה היא כפירה במציאות האל, כפי הבנתנו אותה. אם איני מבין דבר על מציאות האל, איך אני יכול לכפור בו? ברגע שאני מדבר על משהו שהוא נפרד, זו עבודה זרה.

“ולנו ציווה השם יתברך לבלתי לעבוד לשום מידה” –מה זו ‘מידה’? חלק ! משהו נמדד. כלומר, אל תהפוך שום חלק לשלם שהוא לא חלק ממשהו גדול יותר. זוהי הפרה אולטימטיבית של הארה. לעבוד עבודה זרה זה לכפור במציאות האל, בהולורכיה, ולא סתם להשתחוות לפסל.

“…והנה באמת מפני מה אסור לכבד לכל הכוחות הלא השם יתברך גם כן כוח וגבורה נתן בהם. אכן בעולם הזה לפי שכוח השם יתברך נסתר ולא יתברר אם האדם חולק להם כבוד מפני שזהו כבוד ה’ כמו שחולקים כבוד לעבדי המלך שזהו עבדי המלך (אני חולק כבוד לעבד המלך כי אני מבין שהוא שייך למשהו גדול ממנו) …שהם בפני עצמם יש בהם כוח חס ושלום ..שהקב”ה חלק להם” – חוסר היכולת שלך להכיר שהחלק הזה הוא חלק מהשלם גורם חילוק גדול בתוך האלוהות, שנקרא ‘עבודה זרה’.

“כדאיתא בזוהר הקדוש ‘בההוא זימנא אז תחפוץ זבחי צדק’ (כל הזבחים שהם זבחי צדק הם עבודה זרה, ובזמן הזה, בעולם ההבדלה, אתה לא חפץ בהם, אך באותו זמן כן תחפוץ בהם) בגין…אתחברו כולם בחיבורא חדא ויהי שמא שלם בכל תיקוני (ושם האל יהיה שלם בכל תיקוניו, בכל האספקטים שלו) וכדין קרבנא…לה’ אלוהים אבל דהשתא אלהים לא מתחבר לקרבנא …להתחבר תמן..” היום אסור בקרבן לכוון לכוח כלשהו, כי מהר מאוד זה יהפוך לפירוד, שהכוח הזה יהיה עצמאי ונפרד מהאלוהות. יש כוחות שיראו שיש להם כוח חוץ מהכוח שהשי”ת חלק להם.

“אך לעתיד, כשיתרבה הדעת (=כשהתודעה תתרחב) ויתגלה כוח השי”ת מפורש בעולם אז מותר יהיה לכבד לכל מלאכי מרום ומשמשיו ולפי שלא יהיה שום הסתר ויהיה כמו שמכבדים עבדי המלך. ולכן לפי שאמציה הרג הרג רב באדום…לכן דימה כי ביטל כל ההסתרות…עובד אלוהי אדום…” – הוא אומר, שכל עניין עבודה זרה מסמל עולם של גבול. הוא לא אומר שהנקודה היא עבודת בעל. אלא שאתה חייב להבין שלכל דבר יש מקום במערכת. ויש זמנים מסוימים שבהם תהיה חייב לומר שלדבר מסוים אין מקום, בעולם של הבדלה.

“שולחן ערוך” – 1. הקוד של החוק היהודי. 2. ערוך – לכל דבר יש מקום, סדר. כל דבר במקומו. 3. ‘ערך’ = שווי, ערכים. 4. מערכת = סיסטם, למשל, מע’ מלחמתית, כל דבר נמצא במקום שלו בתוך המערכת. 5. השפה היחידה בעולם ש’ערך’ (שווי) ו’מערכת’ הם באותו שורש – כי אם אבודד ערך ממערכת זה יהפוך להיות לא ערכי. למשל, הפלות – תפיסה ראשונה “אני בעד החיים” וזו עבודה זרה, כי בידדתי ערך מהמערכת, את ערך קדושת החיים בידדתי, כי אמרתי שמה שלא יהיה אני נגד הפלות. הוא ‘כל’ ולא ‘חלק’. תפיסה שניה – אני בעד בחירה בהפלות. בידדתי את ערך הבחירה. והרי אין כאן אף אחד שהוא נגד חיים ו/או בחירה. אך כל צד בידד ערך מהמערכת, הפכו לערך-על, ויצר תפיסה לא ערכית, כי תפיסה ערכית יכולה לצאת רק מתוך מקום של הולונס. בידוד ערך מהמערכת, אם כך, יוצר תפיסה לא ערכית.

בשולחן ערוך הערך הוא חוק. זה ערך חשוב ביותר. אך אני יכול לקחת את הערך של השולחן ערוך, לבודדו, ולהפכו לערך-על, ואז יצרתי עבודה זרה. דהיינו, גם השולחן ערוך יכול להיות עבודה זרה, אם בודדתי אותו מהמע’ והפכתיו לערך על. כלומר, אתה פוגש את הבודהא בדרך – הרוג אותו. חזל תמיד בדקו איך ההלכה עומדת מול ערך של אמת, של שלום. ההלכה, הדרך, הטאו, יכולה להפוך עבודה זרה. ואני צריך לדעת לשים אותה בהקשר היותר רחב שלה. ולכן האישביצר כותב שיש זמנים מסוימים שבהם אדם מרגיש שהוא הגיע לנון-דואליות, כמו אמציה מלך יהודה, שאצלו זה זיווג עם השכינה, ומהמקום הזה אני כבר חלק מן האלוהות, ולכן אני מקבל תיקשור פנימי מתוכי, שמיעת הקול האלוהי האמיתי, אך אם אעשה זאת כל הזמן זה שיגעון. כי לא כך אדם אמור לפעול, אדם אמור לפעול בתוך עולם של גבולות. ומדי פעם אנו נכנסים לעומק, להמתקה. ואז יכולה להיווצר תודעה קולקטיבית שעולה בקהילה. למשל על ידי שירה מקודשת/לימוד אקסטטי/תפילה אקסטטית/אמצעים חיצוניים (כימיים – הסיכון: שאנשים יוותרו על הבדלה, וייגשו להמתקה בלי כלים של הבדלה). זו המתקה שבה לא מוותרים על הבדלה. אם כך, יש מקום לעבודה זרה כחלק מהמערך האלוהי הכללי, כשאני מכניס אותו לתוך המע’ הכללית ואם אני מבודד אותו אז זו עבודה זרה.

ייהרג ובל יעבור – ברגע שאני רואה עצמי כנפרד, ולא כחלק ממע’ גדולה, אז הכל מותר. ברגע שאני ואתה חלק ממשהו גדול יותר, הרצון להזדווג עם האלוהות שלי מציף כל עולם של הבדלה. ולכן לדוג’ כדי לעבוד את האל שלי אז בתור מאיה אני הורג עשרת אלפים בתולות בשנה. כלומר, הרצון לזיווג הזה מפר את עולם ההבדלה, את האוטונומיה של הפרט. והחידוש של המקרא – המתקה היא רק לאחר הכלת ההבדלה שאני “whole” (וזה ההבדל בין המקרא לבין קסם) ואני גם “part”. ואתה לא יכול לעשות אותי רק ‘חלק מ’ בלי לעמוד על זה שאני גם אוטונומי. וזה מה שהמקרא אמר : קודם הבדלה, רק אח”כ המתקה. הבלאנס הזה יצר את העולם. עבודה זרה זה לקעקע את הבלאנס הזה , לומר שחלק הופך להיות שלם בפני עצמו, וגובר על כל השאר. זה עומק הסוד של עבודה זרה.

אז למה אמציה נוצח על ידי יואש? מי השילוח לא ברור כאן. הוא אומר שמבחוץ היה לו חטא; חשב שהגיע להארה, זה לא היה רצון האל, טעה. ואח”כ הוא אומר – אמציה צדק, עשה נכון, החטא היה בחוץ, אך דרגת התודעה של הדור לא היה מוכן, ולכן היה צריך להתנהג אליו כאילו הוא טעה, למרות שלא טעה. הוא משאיר כאן במפורש משהו אמביוולנטי.

מה עם שפיכות דמים ועם גילוי עריות? אופיים הוא שונה – שפיכות דמים, למשל, בסופו של דבר, היא החטא הקלאסי בעולם של הבדלה, והוא עיוות של המתקה: אנו חלק מאותו אחד, ואני הורג אותך. זה מבטל עולם של הבדלה, לא מכיל אותה. בשפיכות דמים קלאסי אין דרך להכיל כי הוא לא מיצג הבדלה. עבודה זרה מיצגת הבדלה. בגילוי עריות – מדברים בדר”כ על קשר בין אב לבת – וקוראים לזה ‘אהבה נפולה’ קרי למרות שיש שמץ של אהבה, הפרת ההבדלה היא כה בוטה שאין לנו דרך להכיל זאת. הבדלה היא לא רמה נמוכה יותר אלא פנים אותנטיים אמיתיים של האלוהות, לא האקסלוסיביים שלה, זה דבר רציני ואמיתי. בתחומים מסוימים אנו רואים שיש דרך להמתקה, לא באופן שיש אור וחושך, אלא שיש אור בתוך החושך, ואז לא מופר הגבול ביניהם, למשל – עבודה עם הצל.

החטא של אמציה – ניסיון לכפות על המציאות את תודעתו שלו.

וגם – שני בני אהרן מקריבים אש זרה לפני ה’. אש זרה זה המקור הקדום של ‘עבודה זרה’. טקסטים קבליים אומרים שהם צדקו, אך טרם זמן. הלכו לאיבוד באקסטזה של עצמם. ולא נשארו בקונטקסט של הדור, הקונטקסט הגדול יותר. עצם החטא הוא הניתוק שלו מהקונטקסט, העמדת עצמו כשלם מבלי לראות עצמו כחלק.

(הערה של דניאל – החטא היה בכך שהזמין את מלך אדום למלחמה; נראה שגפני מקבל).

30.10.05

טקסט של הבעש”ט – איגרת שלו לר’ גרשון מקיטוב, גיסו.

אנו נלמד את המקור המיסטי ומתוך הלימוד הזה נגבש איזושהי עמדה עדינה ופשוטה מאוד, שהיא מקום מרכזי חיוני למיסטיקה העברית. הדרך להארה על פי החכמה העברית כפי שהיא מובלעת בתוך הטקסט. למידה מוארת.
הבעש”ט מספר כאן חוויה מיסטית שלו, יש לו כאן עליית נשמה, ובמכתב זה הוא מתאר את דו השיח שהוא שמע בעליית הנשמה הזו. הוא מתאר ומספר מה היה בעליית נשמתו.

הוא כותב – “בראש השנה עשיתי השבעת עליית הנשמה”. זו טכניקה רוחנית של עליית נשמה – לוקחים שבועה בשם ה’ כדי לאפשר לנשמה לעלות. יש הרבה לימוד וטכניקות איך להיכנס לתוך פרדס, לעליית נשמה.

“כידוע לך וראיתי דברים נפלאים במראה..בלתי אפשרי לספר ולדבר ואפילו פה אל פה. אך בחזירתי לגן עדן התחתון וראיתי כמה נשמות החיים והמתים הידועים לי ושאינם ידועים לי..” – מדובר ברמות תודעה, ככל שעולים בהן יותר ויותר, אז יש טשטוש בין הרמות. בעולם הזה, לשון ‘העלם’, יש גבולות, וככל שעולים יותר אז הגבולות מטשטשים ולכן גם הגבול בין החיים למתים מטשטש. הכוונה ב”לעלות” היא ‘להיכנס’, וככל שנכנסים יותר, הגבולות נעלמים. והוא אומר שהוא רואה נוכחות של נשמות, ומתאר את מה שהיה.

בסוף הדף – “…ועליתי מדרגה אחרי מדרגה עד שנכנסתי להיכל המשיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים גם עם שבעה רועים..” – התודעה הנצחית של הדורות (שבעת הרועים – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן,יוסף, דוד) נמצאת למעלה, והוא מתחבר לאנרגיה הזו.

זה, אגב, גם בבודהיזם – שם אין נשמה פרסונלית אלא קארמה. אך גם שם יש תבנית אנרגטית של האישיות שנשארת, אחרת אין קארמה. יש בכל זאת מבנה אנרגטי כלשהו.
וגם כאן יש מבנה אנרגטי של אברהם, יעקב, וכו’.

“והייתי סובר שהשמחה זו חס ושלום על פטירתי מהעולם הזה (=חשבתי שהם שמחים שהם הולכים להיפטר ממני) והודיעו לי…” – נהנים מתפילתי שם למעלה כי בתפילתי אני מייחד ייחודים.

“דע מה למעלה ממך” = דע מה למעלה – (בא) ממך; כלומר, כל השפע והקוסמוס פועל בעקבות האדם שמעלה/מוריד את הקוסמוס. זה יסוד מרכזי בקבלה.

והוא מגיע למשיח : “שאלתי את המשיח אימתי אתי מר? והשיב לי – זאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יוכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה”. זה קטע מדהים וחשוב בחסידות – הבעש”ט שם למעלה, נמצא ביחוד טוטאלי, הוא לא הולך לאיבוד, לא נהנה ומשתעשע בעולמות עליונים, הוא פועל כאן כבודיסאטווא, קרי, מסרב להשתעשע למלעלה, מסרב להתייחד ולהנות. סיפור ים של דמעות – אחד עולה לעולמות עליונים ומסרב להיכנס לגן עדן ואומר לקב”ה שהוא לא נכנס לגן עדן קרי לא נגאל לא משתעשע עד שתייבש את כל הדמעות. מה אני עושה כשאני מגיע למעלה? לגאול את העולם הזה. מסרב להיכנע לפיתוי של שעשוע, של אקסטזה. זו מסורת בחסידות, כל רבי שעולה מבטיח לחסידיו שהוא לא יתפתה, כדי שיוכל לחזור ולגאול את העולם. וכולם מתפתים… מסורת של ‘אני לא נכנס בלי כולם’.

ומה המשיח אומר לו?
יפוצו מעינותיך החוצה – קרי, שהתורה המיסטית של בעש” ט תצא ממקום אליטיסטי פנימי אל דמוקרטיזציה של הארה, שלא תהיה רק קבוצה אליטסטית אלא שכל אחד יהיה מסוגל לעשות יחודים. הארה היא אפשרות לכל אדם.
מגמת החסידות היא שכל אחד יכול להפוך מואר. השאלה היא איך. וכאן נופלות פני הבעש”ט כי מבין שהתהליך שלו להארה היה כה מיוחד וקשה כך שעד שכולם יעשו זאת, עוד יעבור הרבה זמן, וכולו מתמלא צער וחרטה: “מתי זה אפשר להיות. אך ממה שלמדתי בהיותי שמה.. והם בנקל ללמוד ולפרש…” – לימדו אותי שלושה דברים שונים שדרכם אלמד את האנשים איך להביא את הגאולה, אך איני יכול עדיין לגלותם. אלא מה? “ולא ניתנה רשות כל ימי חיי לגלות זאת…ולא הורשיתי כלל…” – לא הרשו לי ללמד אותך, גיסי.

הבעש”ט צריך לקבל מהמשיח דרך להביא את תודעת ההארה. ואיך זה יהיה?

“בעת תפילתך ולמודך…תכוון ליחד שם כי בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלהות ועולים ומתקשים ומיחדים זה עם זה…ונעשית תיבה ומתייחדים יחוד אמתי באלוהות, ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה…”. כלומר, זו מיסטיקה של דיבור. ומה בסיסה? “בכל אות ואות יש עולמות, נשמות ואלוהות.” קרי, ג’ בחינות. זה מזכיר את השרשרת הגדולה של ההווייה: פיזיו-ספיר (דומם), ביו-ספיר (צומח, חיים), נואו-ספיר (רוח, מיינד). פירושו של דבר, יש שלשלת שעולה מתחתית ההווייה עד ההווייה העליונה, ובשרשרת זו אני מסוגל לעלות. כל אות מאפשרת לי לעלות את כל העולמות, כי בתוך כל אות, לפי התפיסה המיסטית הזו, יש את כל השרשרת הגדולה של ההווייה. דהיינו האות בעצמה היא לא תיאור הסכמי של המציאות, כפי שאמר אריסטו (אמר ששפה זה הסכם בין אנשים שאיכשהו התפתח לזה שכולם יסכימו שדבר מסוים זה ‘שולחן’, למשל.

כך הרמב”ם גם אמר בעקבות אריסטו, שהשפה היא הסכמית.) המיסטיקה העברית יצאה נגד הרמב”ם ואמרה שהשפה היא עקרונית, אונתולוגית, היא בעצמה אבני היסוד של המציאות.כמו שיש כב’ אותיות, יש כב’ כרומוזומים של ד.נ.א. והאותיות עצמן מהוות את התשתית הבסיסית של כל המציאות. זה בא לידי ביטוי במסורת החז”לית שאומרת – בעשרה מאמרות נברא העולם, קרי, שהשפה כשלעצמה היא הכוח המייחד/המאחד/ הבונה/ ההורס עולמות. ולכן, כדי לעשות תיקון בעולמות, לתקן קרע במציאות, אז אשתמש במילים כדי לאחות ולתקן, אשתמש בחיתוך פה. מקלות ואבנים (=דומם) אולי ישברו את עצמותיי, אך מילים לא יפגעו בי – אימרה אנגלית, וזה לא נכון: כי ככל שאתה עולה יותר אז האות עולה איתך ובורא את הספיריט והמיינד. למשל, שם של אדם ואותיות השם של אדם מהווה דרך לעשות תיקון בעולמות. כל המאגיקה והתפילה באות משם.

הרעיון כאן – האות היא יוצאת מציאות, היא אינה הסכמית. ואם כשאני מדבר, אני מייחד ייחודים על ידי שאני עולה עם האותיות בשרשרת הגדולה של ההוייה. ועוד לא ברור איך זה קורה. אך זה אפשרי שאעלה בטכניקה מיסטית פשוטה, החשובה בפרקטיס עברי, שהיא להתייחד (=הארה, יחוד פירושו הארה).

‘עולמות’ = פיזיו-ספיר, דומם.
‘נשמות’ -= מיינד, רוח.
אלוהות = נואו-ספיר.

כשאתה נוכח באות, אתה עולה בעולמות אל האלוהות, עד שאתה מתקשר ומתייחד.

“ותכלול נשמתך עמהם…ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשים שמחה ותענוג גדול לאין שיעור..שמחת חתן וכלה…” – זיווג פיזי של חתן וכלה הוא כלום לעומת הזיווג הטוטאלי כשאתה באות שלך, ואתה נכלל בכל העולמות, וזה גורם תענוג למעלה, כי זה אקט אירוטי של זיווג, שנעשה דרך חיתוך הפה.

יש כאן תיאור מיסטי מובהק של זיווג אירוטי עם האלוהות, שתענוגו גדול מתענוג של חתן וכלה בזיווגם הראשון, כי אתה מתייחד/נכלל בתוך האות.

כלומר, המשיח עונה לו, שבחינת המשיחיות, לפני שהיא היסטורית, היא בחינה של הארה פרטית, כשזה יקרה אז זה ישנה את דפוסי ההיסטוריה. יש כאן תפנית מן העולם התנ”כי שמדבר על פעילות ישירה על דפי ההיסטוריה, וכאן – כל אחד עושה מאמץ להגיע להארה, ואותה אני משיג דרך דיבור נכון.

יש 613 תרגולים רוחניים שאמורים להביא את האדם להארה, ויש 39 איסורים בסיסיים – הראשון זה לשון הרע ורכילות.

כשאומרים ‘חיים ומוות ביד הלשון’ זו לא סיסמא, זה פשוטו כמשמעו: אני, בחיתוך פי, יוצר והורס עולמות. קרי, היכולת ליצור עולם – לא כי אני בודק את ההשלכות החוצה – כל מילה שאני הוגה אני יוצר עולם חדש.

לשון הרע היא שאסור לך לדבר – גם דברי אמת על מישהו אחר – מבלי שיש תועלת מיידית, ובכלל, לא מדברים על הזולת.

בתקשורת זה קורה כל הזמן, ‘הורגים’ אנשים בשביל רייטינג.
במילה אין משמעות, בתרבות כיום. מתרגלים לזה

כל אחד מתנגד לאונס. למה? חדירה טוטאלית לפרטיות, מעשה חמור.

“לאנוס שם” – name-rape – זה לא יותר טוב או פחות טוב מ- body rape.

מה ההבדל? מדוע קשה יותר לתבוע בגין הוצאת דיבה? כי זה חלק מחברה שבסה”כ עשתה רדוקציה ולא מבינה דבר אלא במציאות הפיזית. אם חשבתי שיש מציאות רוחנית, מציאות שהיא מעבר למציאות הפיזית, אז זה אותו דבר, כי בשניהם יש הפרה וחדירה. אנו בצורה מוסווית שהמציאות היחידה הקיימת היא הפיזית, ומי שחודר לגופי – חודר לנשמתי. אך אם יש לי הבנה של מציאות טרנספרסונלית, אז לאנוס שם – כששם הוא מעצמו ומהותו של האדם – זה חמור ביותר. אך בחברה המודרנית מתכחשים לזה. וזה יוצא באיזושהי אדישות טוטאלית נגד לאונס של שם.

לפני כ- 10 שנים היה מישהו שהואשם באונס על ידי אישה. היא סיפרה הכל בפרטים. אחר כך התחרטה ואמרה שהכל היה סתם. ולא עשו לה כלום. כי אנו לא באמת מייחסים אונתולוגיה למימדים הטרנספרסונליים. והבעש”ט אומר כאן שמילה מחריבה/יוצרת עולם במציאות ממש !! וחלק מלהיות מואר זה להתרגל למציאות, שכל מילה שאני אומר יוצרת/מחריבה עולם.

טכניקה מיסטית פשוטה לעניין זה – לפני שאתה אומר מילה, תבדוק מדוע אתה אומר זאת? כדי לפגוע, כדי לתרום, כדי להוכיח שאתה קיים וכו’.
אז הגילוי יהיה – ידברו פחות.

וזה הסוד של הבעש”ט – אתה רוצה לכלול את נשמתך בכל אות, והבסיס לכך היא דיבור בכוונה. לא דיבור סתם. אין דיבור סתם. זו טכניקה מיסטית שאומרת שאני, בכל דיבור ודיבור – מכוון. זו הייתה הטכניקה הכי חשובה בחכמה העברית. לשון הרע הוא הבסיס ההלכתי, הגדר המינימליסטי ההלכתי, שאומר – גם אם לא תגיע לרמה הזו, אסור לך להשתמש בצורה גלויה להשתמש בלשונך כדי לפגוע כי זה איסור חוקתי ד’אורייתא.

למה אני מרכל? אם יש מפגש אמיתי של משיח, לשון שיחה (פרשת פנחס בספר “מאור עיניים”) אז יש לי משהו אמיתי להגיד לזולת, ולו – לי. אחרת, אם אין לי מה להגיד, אז אני ארכל, אדבר על הזולת, גם אם זה לא מעניין אותי, כי אני רוצה למלא את הריק שבי. וזה נקרא הפרה טוטאלית של כל העולמות העליונים והתחתונים.

זה הפרקטיס של דיבור מקודש. אי אפשר להגיע להארה ללא הפרקטיס הזה.

מאסטר יכול לתת ביקורת בונה, לגיטימית, לבקר תפיסה אחרת, בסיפור או בשיחה, אך עדיין – לבדוק כל מילה.
מי שמתגבר על הלשון – מגיע להארה.
הריק זה ב’ג’ד’ שבוגד ב-א’ בנוכחות.

אך אם אני באמת מגיע לנוכחות, אז הדיבור בוקע ועולה מתוך הנוכחות – וזה נקרא באר”י סוד חשמל: חש-מל. חש=שתיקה. מל=מילה =לחתוך את העורלה של הדיבור, להגיע למוטיבציה טהורה. ואז עוד מל, קרי, אני מדובר. חשמלמל.
כלומר – 1. שתיקה 2. תיקון עורלת הדיבור 3. דיבור.

כל אחד יודע את ההבדל בין מי שמדבר מתוך דיבור לבין מי שמדבר מתוך שתיקה. זה הבדל עצום. השני הוא דיבור של קסם – אברא כאדברא. הראשון רק מכסה על ריק.

סיכום ביניים –

ראשון – לשון הרע
שני – סוד החשמל
שלישי – בגד שבוגד ב-א’
רביעי – סוד היחוד בכל אות ואות, כי בכל אות יש עולמות ונשמות ואלוהות ודרך כל אות אני עולה ומתייחד למעלה.
חמישי – כדי להיות איש מיסטיקה, מקובל, לפי תחילת האידרא רבא של הזוהר – הכינוס הגדול עם שבעת האנשים, כדי להיות שם צריך להיות בעל סוד, לשמור סוד. זה לא פשוט: מי שמספר סוד – תמיד (!) הוא מספר לאחרים. גדלות האדם נמדד על ידי יכולתם לשמור סוד. מדוע? [אור וסוד זה אותה גימטריה, איכות של התפשטות לשניהם]. כי כשאני לוחש סוד יש איכות אירוטית כי אני מקבל את כל תשומת הלב באותה שניה ! אני זקוק לזה כי אין לי נוכחות, כי אין לי סיפור משלי. מבחן בסיסי של אדם היא יכולתו לשמור סוד, להכיל בבית הקיבול הפנימי שלו את הסוד.
[סוד – סד]

שתיקה של נוכחות, שתיקה של העדר. הן שונות. השניה היא כזו שאין לי מה להגיד, לא נשארו לי מילים כדי לכסות על הריק. והראשונה זה השתיקה של ה-א’. בדר”כ, בקבלה, שכינה תחתונה (מלכות) היא דיבור, וכתר היא ספירה של שתיקה.

ככה = כתר כל הכתרים. אין מה להגיד. אני נכנס לשתיקה.

ההבדל בין האוריינטציה הכללית של הבודהיזם לעומת חכמה עברית – שם זה מבוסס על נטייה לשתיקה. ובחכמה העברית שמדגישה את הנון-דואליות דרך רצוא ושוב הדגש הוא יותר על דיבור.
בקבלה, לדיבור יש יותר כוח מאשר למחשבה. אלו שלבים שונים. משם עוברים לרמת המחשבה. אחת הסיבות – דיבור אפשר לבדוק, בעוד המחשבה היא אבסטרקטית.

דווקא המשמעת העצמית שדרושה על ידי החכמה העברית היא החשובה – לא לספר את הסוד.
אדם שחושב, ואדם שאומר, זה שני דברים – אדם נמשך אחר מחשבותיו.
***
בתיאור המיתי/ארכיטיפי של משה שעומד מול האלוהות ואומר בס’ שמות: למה אתה מתנהג בעולם כפי שאתה מתנהג, הודיעני נא דרכיך, הראה לי נא כבודך, גלה לי את דרכיך. הוא רוצה להבין את דרכי האלוהות .
מסכת ברכות – צדיק ורע לו, רשע וטוב לו – זו השאלה שנשאלה על ידי משה כשמבקש הודיעני נא דרכיך.
תגובת האל – “וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם.” מה הכוונה? אני אעשה מה שאני רוצה ! זה אומר, שמנק’ הראות של האדם זה נראה שרירותי, אין כללים, נשגב מן הבינה.

טקסט נוסף של הבעש”ט להבנת התגובה הנ”ל של האל – פרשת כי תישא, שפ”ה, סימן קטן יח – “יובן על פי מה שכתוב בזוהר..האי מילה…בדחילו ורחימו..” – המילה הזו, שאתה לא נכנס אליה, שאתה לא נוכח בה, שאתה לא חש בה את כל אהבתך ונוכחותך – מילה כזו אינה עולה למעלה. ‘יראה’ = ראה+י’ = פרספקטיבה של האלוהות; ואיתה – אהבה טוטאלית רדיקאלית. ואז היא עולה למעלה, במעלה השרשרת הגדולה של ההווייה. כלומר, יש עניין של היכולת להיות נוכח במילה עם אהבה ויראה.

בתחילת פרשת נוח – ‘עשה לך תיבה’ – בתוך המבול/הסערה של העולם, לפי המיסטיקאים, המקום שאתה יכול להיאחז בו כדי להגיע לביטחון היא התיבה, קרי, האות.

‘צוהר תעשה לתיבה שתהיה התיבה (=האות) שאדם …מצהיר כי יש בכל אות עולמות ונשמות ואלוהות’ = מה אתה עושה כשיש סערה מסביבך? תיבה, קרי, מדיטציה של דיבור. אם הכל הולך להיחרב, תהיה בכוונה בדיבור שלך. זה דבר גדול. גם אם אתה לא יודע מה לעשות חוץ מזה. לצאת מבלבול רוחני היא לתבוע מחדש את הפרקטיס של דיבור מקודש ומכוון. Pure motivation. לעשות את התרגול הזה. אם אתה לא יכול להחזיק את רכבך, עצור.
כלומר, הוא לוקח את כל נושא המבול.

מה הצוהר של התיבה, החלון להארה? עולמות ונשמות ואלוהות. איך הרבה אותיות הופכות למילה? יש עקרון מארגן עליון, המילה כ-הולון. קפיצה מ-היפ (=מלא אותיות) ל-הולס (חורים בקפיצות). זה נקרא סוד הייחוד – המקום שבו אוסף של יחידים הופך להיות גוש שלם. למשל, בציבור יכולים להיות הרבה אנשים סביב שולחן, כאוסף של פרטים. ויכול להיות שהם “עולים ומתיחדים ומתקשרים זה עם זה…ואחר כך ..נעשית תיבה” – חבריא קדישא נוצרת כשכל אחד יש לו אות מיוחדת בתורה, הוא נמצא בה יותר ויותר, אך עדיין אין תיבה, כי המבנה הבסיסי הרוחני להגיע להארה היא תמיד עם חבריא קדישא. ואיך זה קורה שהאותיות הופכות תיבה? יחוד ביניהם.

יש בחסידות עניין רציני, שבכל אות ואות יש אור באות. וצריך לגלות את האור שבאות וכך לקשר ביניהן. איך? בספר ‘היכל ברכה’ של הרבי מקומרנא – מביא את הטכניקה: “כטעם עשה לך תיבה שאתה בעצמך תיכלל נפשך בדברי תורה ותפילה ואז…לך הארה גדולה …ותינצל ממים זדונים ומבול שוטף…אמור הדיבורים מילה במילה כמונה מעות ואז תזכה לחזות בנועם השם, כתוב – גל עיניים ואביטה נפלאות, נפלאות=בכל מקום נפלה אות, בכל מקום נפלה אור מתורתך וצריך להעלותן, וצדיקים מייחדים לכל הדברים בעולם דברים מקודשים…דבקות יראה ואהבה ומעלים את האותיות הנפולות, שזה נקרא ‘ניצוצות השכינה’, מעלים אותן ביחודים, בכל מו”מ, חרישה, זריעה, בדיבור חול, אדם מגלה נפלאות אותיות הנפולים.” – בכל מילה שאני הוגה בנוכחות, במוטיבציה טהורה, ללא לשון הרע ורכילות, ביראה ובאהבה, אני איש סוד, אני בא’ שמעבר לבגידה, אני חשמלמל, ואז אני גואל את השכינה.

שכינה – לשון פה. ספירה עשירית. וגלות השכינה נקראת גלות הדיבור. ולכן גאולת השכינה היא גאולת הדיבור.
החכמה העברית לוקחת את מפת העולם והופכת זאת לחכמת הדיבור, “כדרך להארה גדולה” – הדרך להארה גדולה היא ויפאסנה של דיבור. לא לעשות זאת כאילו, ואז זה משיח, זו שיחה מוארת.

לפי הזוהר – אתה הקטיגור והסניגור של עצמך, כשאתה עולה לבית דין של מעלה. כל מה שאני מדבר על אחרים זה יוצר אנרגיה/קארמה של קטגור נגדי. ולכן, לפי הזוהר, אתה יכול לעבור חטאים בחייך, אך לא לדבר לשון הרע, ואז לא נוצר קטיגור למעלה נגדך. כלומר, כל הקטיגור מולך נוצר בדיבור שלך; הדיבור שלי יוצר את הגיהנום שלי/גן העדן שלי.